"אין לך הרבה כבוד לגברים, אה?" אמר לי

"את לא כותבת על שום דבר נחמד. יש לך הרגלים מגונים. את עושה סקס מסביב לשעון. לא נמאס לך להרגיש משומשת? אני כאן כדי להזכיר לך מה זאת אהבה. ובי נשבעתי, אחרי שאגמור איתך, את לא תכתבי יותר את הקשקושים שלך. את תכתבי על החגיגה הענקית של החיים שרק אהבה יכולה ליצור!"

אין הרבה פעמים שאני טועה. בדרך כלל אני ממש מרוכזת ומקשיבה ויודעת להגיד, אפילו דרך הטלפון, מי נמצא בצד השני, מה הוא רוצה, אם הוא יפה, או חנון, או כזה שיודע לצאת ממצבים מסובכים, בדרך כלל אני גם די קולעת.  

 

אורי אמר לי שהוא רוצה אשה, ובחיי שהקשבתי לו טוב. הוא אמר שהמילה אשה מתארת עולם שלם. שאשה לעולם לא יכולה להישבר, או לפחד, שאשה עושה את החיים קלים, ושהוא רוצה את התחושה של הביחד. 

 

אש ניצתה בעורקיי כשהקשבתי לו. 40 שנה של הקשבה לדיבורי סרק חלקלקים, מסתבר, לא עשו את שלהן. כל פעם שאני פוגשת גבר חדש, אני מוכנה להישבע שהוא זה בדיוק שחיפשתי כל החיים. אפילו אם הוא נמוך וישן עם בגדים וחולם על האוכל של אמא. 

 

אורי ידע להגיד בדיוק מה הוא רוצה שיהיה לאשה שלו: חיוך גדול, נכונות לעבור לגור רחוק, אחת שאיתה הוא יראה את האור, אחת שתאהב אותו לפחות כמעט כמו שהוא יאהב אותה. הוא לא חיפש בשלנית, או חולת ניקיון, או מישהי שיש לה דעה משלה. לא. הוא חיפש מישהי שמוכנה לעבור לגור רחוק, ושתאהב אותו קצת. 

 

"כמה רחוק?" הסתקרנתי. אני לבת ים בחיים לא עוברת! 

 

אורי אמר שהשמיים הם לא הגבול. רק הוא ידע מה הקשר. 

 

נפגשנו אחר צהריים בשדרות רוטשילד. כל הבלוגים באינטרנט מדברים על זה שבשדרה הזאת נמצאים כל השווים. ישבנו בבית קפה קטן, אורי ליטף לי את היד, הסתכל לי עמוק בתוך העיניים ואמר שהוא היחיד בעולם שיכול להביא לי אהבה. 

 

הסתכלתי עליו בחשדנות. היו לו שפתיים של ילד שנעמד מול משאית אדומה בחלון ראווה וצווח: "את זה!" 

 

"אני חייבת להגיד לך שזה די מכבה אותי, כשאני פוגשת מישהו שרוצה אותי כל כך". 

 

"אין לך הרבה כבוד לגברים, אה?" היה משהו בדרך שבה שהוא אמר את זה, שגרמה לי להחסיר פעימה. "אני קורא כבר הרבה זמן את הטורים שלך, בלה. אני כאן כדי לעזור לך!"

  

אם אקום וארוץ עכשיו, תרדוף אחריי להקת הפודלים שיצאו לנשום אויר ולהשתין קצת על הספסלים. לא טוב. אני יכולה להתמודד עם היצור. 

 

"את לא כותבת על שום דבר נחמד. יש לך הרגלים מגונים. את עושה סקס מסביב לשעון. לא נמאס לך להרגיש משומשת? אני כאן כדי להזכיר לך מה זאת אהבה. ובי נשבעתי, אחרי שאגמור איתך, את לא תכתבי יותר את הקשקושים שלך. את תכתבי על החגיגה הענקית של החיים שרק אהבה יכולה ליצור!" 

 

"תסלח לי שאני שואלת אותך, אורי, מה אמרת שאתה עושה?" 

 

איך לעזאזל קרה שיצאתי לפגישה עם מאמן אנגלי מומחה לבבל"ת, שבטוח שהוא גלגול של ט.ס. אליוט?! 

 

"אני חושב שאת כבר מוכנה לשמוע את האמת עלי", הושיט לי אורי את ידו ללחיצה שופעת ביטחון עצמי. "נעים מאוד. קופידון. אלוף העולם באהבה". 

 

הסתכלתי מסביב. גבר אחד מעלה עשן מעל שליש בירה טובורג, זוג צעיר ומאוהב, ומלצר שמנסה להיזכר מי ביקש אשכוליות בלי קרח. לא נראה שאף אחד מהם שומע, רואה או מתעניין בפסיכי שיושב לידי. 

 

זאת מתיחה של מישהו שהרגזתי במיוחד?

כמה זמן ישבתי מול צג המחשב? מה קרה לעולם? זאת מתיחה של מישהו שהרגזתי במיוחד? ככה ייראה הסוף שלי? בלה פלור המושחתת, המופקרת, שונאת טבע, מעריצה כוח, הולכת לגמור את חייה מפוחדת בבית קפה קטן ואדום בשדרה הומה באמצע העיר. הסוף הזה הגיע מוקדם ממה שחשבתי. 

 

אורי, סליחה, קוּפּי-אמו, הסתכל עלי רגוע. הוא שיחק קצת עם הקצף של הקפה שלו בעזרת מקלון הערבוב הדקיק ואמר לי, כאילו הוא לא אמר מספיק, שאשה יפה כמוני לא צריכה לתת לפחד להכתיב את חייה.

 

 "אפשר לעשות חיים גם בלי להחליף גברים כל שבוע". המלאך עם המטרה לא הצליח לשתוק. "אני לא מבין איך נכשלתי ככה בתפקיד שלי, כשאשה מבוגרת כמוך הולכת ועושה צחוק מגברים במקום למצוא מישהו, להתיישב איתו ולעשות משהו משמעותי עם החיים שלך!" 

 

"אתה צודק!". גברים כושלים, מלאכים או סתם פסיכים, זה כבר שטח מוכר לי. "אתה באמת אשם! אתה לא אמור להיות מקצוען או משהו, ולסדר לי אהבה? אה? אה?! איפה באמת היית כל השנים האלה!" 

 

"הבוסים שלי אמרו לי שאת מקרה אבוד"

"דווקא רציתי לבוא קודם, אבל הבוסים שלי אמרו לי שאת מקרה אבוד וכדאי להשקיע את הזמן והאנרגיה באנשים שבאמת רוצים אהבה. אז הייתי קצת עסוק. וכמו שאת רואה, יש הרבה פחות בדידות בעיר הזאת בזמן האחרון".

  

"הבוסים שלך גם קוראים את הטורים שלי?" ככל שהתרגלתי ליצור המבסוט מעצמו, ככה חזרו אלי הביטחון העצמי והשחצנות.

  

"לא. אין להם זמן לזה, אבל הם כותבים את רוב הבלוגים שאת רואה באתר הזה שאת מסתובבת בו, זה עם השירים על הלבבות השבורים, הבדידות, והחיבה הגדולה לחתולים. הם גם כותבים את רוב התגובות שאת רואה שם, כל פעם שמישהו או מישהי מעניקים חיבוק, כוכב ירוק אוהב, או סתם פרגון סימפתי, זה יוצא ממחלקת קידום הלבבות השבורים שלנו. יש לנו פסיכולוג רשתי, מאמן קבוצתי ונומרולוג סדרתי. אנחנו מכוסים מכל הבחינות, ובגלל זה גם קיבלתי אישור מיוחד לצאת לפגוש אותך. בלה. את חייבת להפסיק לכתוב את השטויות שלך. את רואה בעצמך שאנשים מאמינים שהסיפורים האלה באמת קורים לך. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שתהרסי לנו ככה את התדמית וההשקעה!"

 

"זה לא שאני זורמת עם החיים בסבבה. אני דווקא רוצה שיהיה לידי איש גדול שלא פוחד להצליח, אני רוצה מישהו טוב כזה שאפשר לעשות איתו דברים. אבל כל אחד שאני פוגשת רוצה רק לשחק איתי קצת וללכת אחר כך. זה לא שובר אותי, מר קופידון, זה רק גורם לי להמשיך לזוז יותר חזק, ולצחוק על העולם, כי מה שמביא לך ולזמרי חתונות פרנסה, אותי מרדים. אני מעדיפה לאכול אוכל מוכן מקופסאות לפני שאסכים להתאהב שוב. אתה יכול למסור את זה לבוסים המעפנים שלך".

 

דפקתי את הנאום שלי והלכתי להתמסר להתלהבות שלי מחיים חסרי מעצורים, שההבדל בינם לבין חיים מלאים, מספקים ומרגשים, טמון ביריקה הגדולה שאני יורקת לכיוון סוכני האהבה למיניהם, שעושים את הכסף הגדול שלהם בימי האהבה ובימי העצמאות ובלילות הקיץ בעיר בטון רותחת.