בישראל מצאתי בית

הגעתי כדי שאוכל להתחיל חיים חדשים בתאילנד, ונשארתי אחרי שמצאתי בת זוג ואהבה, גם לאנשים הכנים והאכפתיים - הישראלים

הגעתי לישראל בשנת 2002, ממחוז עני מאוד בצפון מזרח תאילנד. משפחתי מתגוררת בכפר ועוסקת בחקלאות למחייתה.

יש לי עוד אח ושתי אחיות, וכמובן גם משפחה מורחבת שחיה באותו איזור. כילד בכפר, היו לי חיי טבע ואושר, אבל הורי עבדו קשה מאוד, הצפיפות היתה רבה ולא תמיד האוכל הספיק.

 

כילדים גם אנחנו עבדנו בשדה ועזרנו למכור את התוצרת. פעמים ברות בזמנים קשים היינו אוכלים בכל הארוחות רק אורז דביק ודג זול וחריף, כיוון שלא היה לנו כסף לרכוש מוצרים נוספים. בשל כך גם לא למדנו בבתי ספר - אחיי ואחיותי בקושי סיימו ארבע שנות לימוד. החיים הקשים והמחסור בכסף לא איפשרו להורי אפילו לקנות ספרי לימוד, מחברות או בגדים.

 

סדר העדיפויות באזורים הללו שונה מאוד מזה שנהוג בישראל. לפני 20 שנה, לא ראו חשיבות בלימודים. הורי האמינו שחשוב יותר לעזור בפרנסת המשפחה מאשר ללמוד. אך אני התאמצתי, רציתי ללמוד. הייתי סקרן, קינאתי בילדים בכפר שלמדו ורציתי ללכת לבית הספר. הורי כעסו עלי בשל כך וגירשו אותי לבית דודתי. כבן שלא עוזר להוריו, לא הייתי רצוי עוד.

 

דודתי עזרה לי ושלחה אותי לבית הספר, שם התקדמתי ואף הגעתי לאקדמיה, למסלול לימודי אלקטרוניקה. עבדתי בחברה גדולה למיכשור אלקטרוני בבירה בנגקוק. שמרתי על קשר עם הורי ואף תמכתי בהם כספית, כנהוג בתאילנד: הילדים מסייעים להוריהם וגם מטפלים בהם.

 

אבל היה לי חלום - לפתוח עסק לאלקטרוניקה ולשם כך הייתי צריך הרבה כסף. כיוון שהמשכורות בתאילנד נמוכות מאוד, ידעתי שעלי לחפש כסף במקום אחר. שמעתי מחבר על ישראל, שבה עובדים בעבודה חקלאית, מרוויחים המון ותוך שנתיים כבר יכולים להיות עשירים ממש. כך, חשבתי, אוכל לפתוח עסק בתאילנד.

 

החבר לקח אותי לחברת כוח אדם שתמורת תשלום גבוה מסדרת אשרה ועבודה בישראל. לקחתי הלוואה מהבנק, שילמתי וערכתי בדיקות רפואיות. הוצאתי דרכון וכעבור כמה חודשים שלחו אותי ארצה, כאן המתינו לי בשדה התעופה נציגי חברת כוח אדם שלקחו אותי למושב. עבדתי קשה בחממות פרחים אך המעסיק היה נחמד. הרווחתי הרבה מאוד יחסית למקובל בתאילנד, ושלחתי כסף הביתה.

 

הרגשתי שאני נוגע בחלום, מגשים חלום. אהבתי את הארץ, הרגשתי חופשי. היו לי המון חברים כי רוב התאילנדים שבאים לעבוד בארץ, במקור מאותו איזור.

 

אך לדאבוני, כל הכסף שחסכתי בשלוש שנות עבודתי הראשונות ירד לטמיון. האדם שסמכתי עליו יותר מכל, זה שהעברתי לו את הכסף למשמורת - מעל באמוני ונעלם. כך נותרתי חסר כל ונאלצתי להתחיל הכל מהתחלה: לעבוד ולחסוך. 

 

בסופי שבוע היינו חברי ואני מתארחים אצל בת משפחה מהכפר שלי, שנשואה לאזרח ישראלי ולהם שני ילדים. האוכל, המוסיקה - הכל היה כמו בבית. שם הכרתי גם את אשתי לעתיד שבעבר גרה בתאילנד ועובדת בשגרירות התאילנדית גם היום. החברות והידידות הפכו לאהבה והביאו גם לנישואים ולילדים.

 

לאחר תשע שנים בארץ, אני במעמד של אזרח ארעי וככל הנראה אקבל אזרחות קבועה בעוד כשנתיים.

 

בישראל לא קל להסתדר מבחינה כלכלית, הכל יקר מאוד. גם השפה קשה, אבל לומדים ומסתדרים. רבים מהישראלים מקללים וצועקים, אבל כמו שצועקים - מיד אחר כך צוחקים ומתחבקים, דבר שמאוד זר למי שמגיע מתאילנד. שם מי שרבים איתו הוא אויב לתמיד.

 

בישראל אני יכול לומר את דעתי אם יש לי כסף וגם אם לא, בניגוד למקובל בתאילנד, שם אם אין לך כסף, אם אין לך מעמד, דעתך לא נחשבת. לא יסתכלו לעברך. כאן מרגישים באכפתיות כלפי אנשים. החשיבות הגדולה שניתנת לחינוך הילדים, לערכי המשפחה - מצאה חן בעיני.

 

אני אוהב את תאילנד ואחזור אליה, אבל בינתיים אני כאן. כי אין כמו בארץ.