"גם רופאה, גם יפה, וגם אופה", כתבה באתר

בדמיוני ראיתי מישהי שאופה לי מאפה, אחר כך מרפאה אותי ממנו, וכשזה לא מצליח - אני מתנחם ביופי שלה. "גם אני רופא, יפה ואופה", כתבתי לה בהודעת הפיק-אפ שלי, ובאותיות הקטנות הוספתי: "טוב, אני לא באמת רופא. וגם לא יפה, אולי נאה"

• הטור הקודם: כל-כך הרבה פרצופים מביטים אליי מהמחשב

 

פנים אל מול פנים, פגישה באמצע החיים, הזמן סוגר עלינו. מעגל של שינויים? לא בטוח. בחיים לא הכל מתחרז, והנה אנחנו פה. היא מולי, אני מולה, מין ערב לא מזיק, היא שולפת גזיר עיתון להראות לי, מאמר על גילוי של כוכבים חדשים, אני מעניק לה דיסק שצרבתי באופן בלתי חוקי של דיוויד ברוזה שר בספרדית, היא מתה עליו. לפעמים אני אומר משהו משעשע ואז היא צוחקת קלות בפה מכווץ, ובו בזמן מחליטה (כך הסתבר בדיעבד) לעשות טיפול שיניים יקר במיוחד. אבל רגע, נתחיל מההתחלה.

 

"גם רופאה, גם יפה, וגם אופה", היא כתבה על עצמה באתר ההכרויות, ובדמיוני ראיתי מישהי שאופה לי מאפה, אחר כך מרפאה אותי ממנו, וכשזה לא מצליח - אני מתנחם ביופי שלה. "גם אני רופא, יפה ואופה", כתבתי לה בהודעת ה"פיק-אפ" שלי, ובאותיות הקטנות הוספתי: "טוב, אני לא באמת רופא. וגם לא יפה, אולי נאה, בעצם "נראה בסדר" וגם על זה אפשר להתווכח. ולגבי האפייה – המממ... עושה שקשוקה לא רע, זה נחשב?". זה הספיק לה כדי לחזור אליי ולהודות שגם היא לא רופאה, אלא רק לומדת רפואה, היא לא באמת אופה, זה רק משתלב מבחינת החריזה, והיופי שלה, נו, זה לא היופי הקלאסי. תחת האזהרה "אני לא פוטוגנית" היא שלחה תמונה של עצמה, בה היא נראית כמו ג'ין פונדה בימי זוהרה, ומי שם לב לשלוש מילים חסרות משמעות "אני לא פוטוגנית" – מול אלף מילים בפורמט jpeg?

 

אם 2000 דייטים לא הצליחו, מה ישנה הדייט ה-2001?

התחלנו להתכתב. במהרה התפזר הערפל: היא בת 34, הקשר המשמעותי ביותר שלה עד כה נמשך חודשיים לפי שנים של כלב, יש לה מילגה צנועה לאיזה מחקר שהיא עושה, השלמת הכנסה מהאבא, דירה שכורה קטנה עם שותף שווה, הצעה להשתלמות חצי שנה בארה"ב, וביציות שלוחצות. יש לה ידע מגוון וצורך עז להשוויץ בו, שלוש וחצי שפות לא כולל "שידוכית", היא "שומעת" חוש הומור, וכותבת ללא שגיאות. שבוע שלם החלפנו מכתבים, מה שהפך את הקשר לאחד הארוכים בחייה, ואז היא הודיעה לי במין דרמטיות מוגזמת שיש מישהו אחר שהיא הכירה עוד לפניי, והיא מתכוונת לפגוש. לא נפלתי מהכסא, אם 2000 דייטים לא הצליחו, מה כבר יכול לחולל הדייט ה-2001? כדי לוודא שהדייט לא יצליח שלחתי לה שפע איחולי הצלחה ואושר, בצירוף סיפור פרי עטי. עכשיו, כך חשבתי, התת-מודע שלה לא ייתן לה לצאת מהמעגל המופלא דווקא לפני הדייט הבא.

 

לאחר שהדייט המתוכנן בוטל בנסיבות מסתוריות עם נגיעות פסיכוטיות, עברתי אני לראש התור. מאחר שבכל בתי הקפה באזור גוש דן כבר בטוחים שהיא עוסקת במקצוע העתיק בעולם, קבענו להיפגש במסעדה יפה שהיא בחרה בנוה צדק, לא בגלל שיש צדק בחיים, סתם בגלל שמישהי המליצה. עוד שבוע של תיאומים, והתכתבויות פילוסופיות על סיכויי ההצלחה בדייטים גרמו לנו לקבוע מראש שניפגש שלוש פעמים לפני שנחליט שזה לא. היום הגדול התקרב, ההתרגשות גברה, והנה הנה אנו מגיעים אל פגישת הפיסגה בין שני רופאים, יפים ואופים.

 

באיחור אופנתי של 45 דקות (היא לא מצאה את תל אביב, או משהו דומה), היא הופיעה, בהליכה נחושה ועניינית כמו ראש הממשלה המגיע לישיבת ממשלה, כשהוא מלווה במלצר שמורה לו את הדרך. "ערב טוב, נעים מאוד"... היה לה גוף יפה, ושיער יפה, ועיניים יפות וקפואות, ורק פנים שמסגירות את 40 שנותיה - 34 שכבר היו, ושש שתכף מגיעות. ("אתה צריך להפחית מגילך הנקוב שבע שנים" הציעה לי מאוחר יותר, כדי להעביר את האחריות אליי, בנשיות טיפוסית. עכשיו ברור מי פה לא עומד בהסכמים). "טוב, למראה אפשר להתרגל" סימנתי "וי" קטן בראש.

 

הערב נמשך בנעימים, השיחה היתה מנומסת ועניינית, היא מולי, אני מולה, פגישה באמצע החיים, גזירי עיתונים, דיוויד ברוזה, מלצר: "הכל בסדר? עוד משהו?", מנומס כבר אמרתי? התעקשתי לשלם את החשבון, היא לקחה על עצמה את הטיפ ולצורך כך שקעה לדקה ארוכה בחישובים בעזרת המחשבון שנמצא בתיקה במיוחד לעיתות שכאלה. אחר כך הלכנו לחפש את הרכב שלה, שאין לה מושג קלוש היכן נמצא. סריקה שתאמה את זמן האיחור שלה מצאה את הרכב באזור אחר של תל אביב, ולא, היא לא הציעה לי טרמפ לרכב שלי.

 

למחרת התקשרתי אליה והיא אמרה בקול עסוק שהיא עסוקה ולא יכולה לדבר. הבטחתי להתקשר יותר מאוחר, אך הידידה החוּמה הציעה לא לעשות זאת, ונשמעתי להוראות. ואז היא חזרה אליי ושאלה מה קרה ולמה לא התקשרתי. קבענו את פגישה מס' 2. זו היתה במקום שומם עם הרבה חניה זמינה, למעשה בית קפה שדומה ונפתח באותו ערב במיוחד בשבילנו. הפעם האיחור היה צנוע יותר, השיחה עדיין היתה מנומסת ועניינית, חזית קרה עדיין ריחפה מעל ראשה, ועיני הקרח שלה נשארו קפואות אפילו בשעה שצחקה תוך כיווץ השפתיים. בפרידה היא חמקה בזריזות לרכב, "בפולניה לא מקובל להתחבק", הסבירה. אחר כך עוד התכתבנו במייל לשבועיים-שלושה, אולי יותר, עד שזה נפסק בנסיבות מסתוריות, עם נגיעות פסיכוטיות.

 

רוצה סיפור פשוט, בצבעים של פעם

הכל היה בסדר, חוץ מהקליק שלא נשמע. בחיים לא הכל מתחרז. ואיך יבוא קליק? הקליקים מפחדים היום, זה לא כמו פעם, מזמן, תחת עץ השקמים שסביבו הוקמה המסעדה הזאת בה סעדנו. לפעמים נדמה כי ככל שמשתכלל הקליק הממוחשב, כך אנו מתרחקים מהקליק שבחיים. ומה רוצה בן אדם? לא מסעדות, לא מלצרים, לא גזירי עיתון, לא מסרונים עם סמיילי. רוצה סיפור פשוט, בצבעים של פעם: לפגוש עלמה נחמדה בפארק, או על החוף, או בטיילת, וללכת איתה ככה סתם, לדבר, להכיר, ופתאום באיזה רגע הם מוצאים את עצמם יד ביד, והשמים שלהם מתמלאים בזיקוקים, והם יודעים שלא נורא שכבר כל כך מאוחר וצריך להיפרד, הרי יש להם עוד 50 שנה לטייל.

 

וזה קצת מסוכן, מה שקרה לנו. מסוכן, כי יש אנשים שגם אם יילכו להם לטייל, והשמים יתמלאו בזיקוקים, וקליקים יישמעו בקצב של פופקורן במיקרוגל – הם לא יבחינו בכלום. הם פשוט יהיו כל כך עייפים, ושחוקים, וסגורים, ובהודעות הנכנסות כבר יחכה הדבר הבא.

 

האימייל של אורן

 

המשך בשבוע הבא