"לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה: הריני בא לעמוד בצפירה ולהתייחד עם זכרם של חיילי צה"ל שמסרו נפשם על הגנת העם והארץ ועם חללי פעולות האיבה, והריני מכוון בזה לקיים מצוות אחדות ישראל ומצוות 'ואהבת לרעך כמוך' ו'נושא בעול עם חבירו' ו'עימו אנוכי בצרה' ו'זכור את אשר עשה לך עמלק' והכרת הטוב.
"והריני מזכיר את זכותם וצדקתם העומדת לעד על שמסרו נפשם על קידוש השם למען כלל ישראל וזכו למעלת קדושים שאין מי שיכול לעמוד במחיצתם. ויהי רצון שזכויות אלה יעמדו להם לעילוי נשמתם הקדושה והטהורה. אמן".
"תמיד עמדתי, ותמיד חינכתי לכל את ילדיי", מדגיש הרב, "אבל באותה הזדמנות היה רגע מכונן שבו ראיתי בחוש בבת אחת מה קורה לעם ישראל בדקה הזו. אנשים עוצרים באמצע הכביש במין אדיקות כזו, והייתה אווירה מדהימה ומיוחדת של 'ציפור לא צייץ'".
לדברי המחבר, מדובר ברגע רוחני מאוד, חף מגשמיות, שבו לא עושים כלום מלמד ההתייחדות עם אלה שמסרו נפשם למען כלל ישראל ושאין ספק לגבי קדושתם. הוא הדגיש כי ברור לו שגם מי שאינו עומד בצפירה מכבד בדרכו את זכר הנופלים, אך הוא חש כי בדקה זו יש תשתית לאחדות ישראל ולכן צריך לנצל את ההזדמנות.
"אני לא מכיר זמן אחר במהלך השנה שבו כל עם ישראל יכול לעשות את אותו הדבר", אמר, "אין ספק שלימוד תורה היא הדרך הכי גבוהה להנצחת חללי צה"ל, אבל באמצעות התפילה הזו אני מקווה להרחיב את מעגל העומדים בצפירה מבין אלה שלא נמצאים בבית המדרש. אלה שיושבים ולומדים ישאלו את הרב במקום האם לעמוד או להישאר ישובים".
הרב לחיאני חולק על אלה הטוענים כי העמידה בצפירה היא "מנהג גויים" הגורם ל"ביטול תורה", ומזכיר את תגובתו של אהרון הכהן כשהתבשר על מות בניו – "וידום אהרון". לשיטתו, הדומיה היא "התגובה הכי יהודית לאסון", משום ש"כשאין מה לעשות, כל מה שתגיד - לא תצא טוב, ואז אתה פשוט שותק, במין קבלת דין שכזו".