כבר שבע שנים שאני מנסה "להמשיך הלאה"

את מופיעה אצלי בחלומות. פיסלתי אותך בקרח על פסגות עולם, חשתי בך בערים הציוריות ובמסעות המופלאים. רגעים ומקומות שפעם היו שאיפות וחלומות בשבילי והפכו לזכרונות חסרי טעם, לתחושה של החמצה, מפני שאהובתי לא היתה איתי שם

שבע שנים חלפו מאז אותו יום שהפך את חיי לבלי הכר, אותו ספסל ארור בעיר דרומית שהיה עד למילים שלא חשבתי שאשמע לעולם: "אני עוזבת אותך".

 

שבע שנים לא שמעתי ממך, אפילו לא איזה מסר עקיף בסגנון "היא זוכרת אותך, היא מצטערת, מתעניינת בשלומך". כלום, שש שנים יחד הלכו כאילו לא היו. ואני - שבע שנים עברו ולא מפסיק לחלום ולחשוב עלייך. את מופיעה אצלי בחלומות הרבה. פיסלתי אותך בקרח על פסגות עולם, חשתי בך בערים הציוריות ובמסעות המופלאים. רגעים ומקומות שפעם היו שאיפות וחלומות בשבילי והפכו לזכרונות חסרי טעם, לתחושה של החמצה, מפני שאהובתי לא היתה איתי שם.

 

כבר שבע שנים שאני מנסה "להמשיך הלאה". אומרים לי "לך דבר עם מישהו", כאילו שזה יחזיר לי אותך. הרי את כבר נשואה בשנית ואמא.

 

זה מכאיב ומייסר, ואין מנוחה לנפש. אני כבר לא מתבייש לספר ולהודות בטעויות ובכישלון. שואלים אותי מה קרה, ואני מתקשה לשים את האצבע, לספר בצורה מובנת את מה שאירע. אני מספר הכל. לא עובר יום שאינני חושב על דברים שעשית ועל כאלה שלא עשית. על המילים הקטנות שלא נאמרו ועל כאלה שכן נאמרו ולא היו צריכות להיאמר.

שאל אותי חבר: "יכול להיות שמלכתחילה היית רק משענת עד שהיא שתתאושש מאותו אירוע?"

 

עניתי: "לא, אין סיכוי. לא יכול להיות שהיא תעשה לי את זה". אבל בסתר ליבי מחלחלת המחשבה - הייתכן?

 

קיץ 2006, מגויס למלחמה, הפצע המדמם נפתח מחדש, הפגישה עם החברים. זה התחתן, לזה נולד ילד, ואני עטוף כאב וגעגועים. בשעות הערב מתארגנים להיכנס ללחימה, שימון אחרון של הנשק. בין לבין לוחש לי חבר על המריבה האחרונה שהיתה לו עם אשתו, מה עושים? "סמס לה, תכתוב במקומי", הוא מבקש. אז כתבתי לאשתו את מה שכתבתי לך, אבל היה כבר מאוחר:

 

"את כמו הצבע של הקשת, כמו פרדס אחרי הגשם, כשאני רואה אותך, אני רואה ימים טובים, בואי נאהב עד שנהיה זקנים".

 

שעה קלה לאחר מכך אנחנו על הטיולית לקראת כניסה, עלטה מסביב, שקט, כל אחד מכונס בתוך עצמו, החשש מהלא נודע. אני מרגיש טפיחה על השכם, ומתוך החשיכה רואה פנים בורקות עם חיוך ענק. הוא מושיט לי את הנייד שלו, ואני רואה שאשתו כתבה: "אני בוכה, מתרגשת, אוהבת עד בלי די , מחכה שתשוב..."

 

נשברתי. כאב עצום ובדידות שלא תתואר עטפו אותי. מאותו רגע לא הרגשתי דבר, הכדורים שרקו מסביב, קולות נפץ והמולה. בקיץ 2006 נלחמתי בלבנון. אני לא זוכר כלום, רק את הכאב ואת הגעגוע אלייך.

 

עברו כמה חודשים עד שחזרתי לתפקד. היום אני ממשיך לחפש מנוחה מהכאב. מחפש אהבה ומשתדל לא לפגוע בדרך באף אחת.

 

א', הייתי שם בשבילך, בלילות שבכית ללא הרף מגעגועים לאהוב שנפל. הייתי לך כתף תומכת ואוהבת, הייתי לצידך בכל שבחרת לעשות. לא חף מטעויות.

את לא היית שם בשבילי....

 

• מאמרים, טורים אישיים וסיפורים על לב שבור