זוגיות היא ניגון, הגוף והנפש הם כלי הנגינה

בימינו, החיפוש אחר אהבה הפך להיות מעין אמונה דתית חדשה, שמביאה כל אחד מאיתנו לחשוב שאיפשהו בעולם נמצאת המיועדת שלו, החצי השני שלו. עמיר פריימן, שעומד לפני נישואיו, משוחח עם המשורר אדמיאל קוסמן על בניין הזוגיות המוצלחת

אני מתחתן בעוד כשבועיים, נישואים ראשונים, בגיל 52. ליחסים האלה, הראשונים שהיו לי אחרי יותר מעשר שנים, נכנסתי מתוך החלטה ברורה שאני רוצה ליצור יחסים יציבים וקבועים, וכך קרה. אני מאמין שזה קרה לא מפני שמצאתי את בת-הזוג האחת והיחידה ואהבה רומנטית גדולה, אלא להפך – מפני שלא חיפשתי. ברור שצריכה להיות משיכה מינית וכימיה אישית בין בני הזוג, אבל אני לא מאמין בפנטזיה הרומנטית של "למצוא את האחת והיחידה". מהניסיון שלי, כשהידידות והחום והאינטימיות נבנים על בסיס של בחירה, ולא של רומנטיקה, הם עומדים על בסיס הרבה יותר יציב.  

 

לקראת נישואיי קיימתי שיחה על בניין הזוגיות עם ידידי אדמיאל קוסמן, משורר ופרופסור למדעי היהדות. הוא איחל לי מזל טוב, והמשכנו להחליף דעות על זוגיות.

  

אדמיאל: אני חושב שהפנטזיה הרומנטית הזאת, התמונה המיתית הזאת, של הבחור שיושב בבר, והבחורה נכנסת, ואז קופידון יורה את החץ והאורות נדלקים ושניהם מתאהבים, זאת המצאה אחת גדולה וטעות אחת גדולה של המערב.

 

עמיר: אתה אומר "של המערב", אבל ירשנו את המיתוס הזה מהעולם העתיק, לא? הרי סיפורים על גיבורים שהתאהבו ויצאו למלחמות כדי לזכות באהובותיהם, או חזרו אליהן אחרי שנות נדודים ארוכות, קיבלנו עוד מהיוונים...

 

אדמיאל: אני לא בטוח. אני חושב שבעולם העתיק, למשל בתנ"ך, השימוש בשורש "א.ה.ב" היה הרבה פעמים במובן של תשוקה מינית עזה, ואני חושב שגם בעולם היווני זאת היתה הכוונה. לא היה הסחרור הרגשי והערפל הזה מסביב להתאהבות – בעולם העתיק ההתאהבויות היו בעצם משיכות מיניות, גופניות, ישירות מאוד. לדעתי המיתוס הזה הומצא כמעין חלופה של עולם חילוני להסדר השידוכים של העולם הדתי-מסורתי. בעצם, הוא הפך להיות מעין אמונה דתית חדשה, שמביאה כל אחד מאיתנו לחשוב שאיפשהו בעולם נמצאת המיועדת שלו, החצי השני שלו, והוא רק צריך לחפש טוב, ואז ברגע הנכון קופידון יירה בו את החיצים.

 

זו בעצם אמונה דתית מוזרה ביותר, בעולם שזרק את האמונות האחרות והשאיר רק אותה. והכי מוזר - רואים שזה לא עובד, המון סרטים מתעסקים בהתפוצצות של הבועה הזאת, וכל זוג יכול לספר שאחרי חצי שנה עד שנה האפקט של ההתאהבות נעלם, אבל עדיין המיתוס הזה מחזיק מעמד. כאילו שאף אחד לא מבין שיש כאן איזו טעות בסיסית.

 

עמיר: אני מסכים איתך לגמרי. זאת באמת עובדה מדהימה, שגם אחרי שלאנשים יש לפעמים עשרות התנסויות ביחסים זוגיים שונים...

 

אדמיאל: הם עדיין מחכים לפנטזיה הזאת. זה באמת מדהים.

 

קודם צריך לרדת למרתף, שם נמצא המנוע

עמיר:

הנושא של מין וזוגיות הוא לגמרי לא פשוט, כי מעורבבים בו הביולוגיה שלנו, אינסטינקטים קדומים, כל מיני רגשות, אמונות והתניות תרבותיות, ערכים ועוד, וכולם מושכים אותנו באלף ואחד כיוונים שונים. מאיפה אתה מתחיל?

 

אדמיאל: אני מתחיל מכך שיחסים זוגיים באמת מתרחשים על כמה רבדים, וחשוב להבחין ביניהם. אני חושב שכדאי לדבר כאן על שלושה רבדים, שהם כמו שלוש קומות בבניין: הרובד הראשון הוא הרובד הגופני, המיני, הרובד של המשיכה החייתית הראשונית. זו הקומה שמתחת לפני הקרקע – אפשר לומר המרתף. ואנחנו חייבים לרדת אל המרתף הזה, ואפילו אל המקומות האפלים ביותר שבו, כדי לראות איפה נמצאת החיה הקדומה שבנו. זה מאוד חשוב, כי כמו שפרויד לימד אותנו, הרבה אנרגיה, אולי כל האנרגיה שלנו, באה משם. היא יכולה להתעלות ולהתעדן, והיא יכולה לשמש אותנו אחר כך במישור הרוחני, אבל המנוע נמצא שם, במרתף.

 

הענין הוא שככל שאתה מכיר יותר את עצמך ואת העולם שסביבך, אתה רואה שבעצם המרתף הזה מטורף לחלוטין. צריך לקבל את זה שהוא מטורף לחלוטין, ולא צריך להתבייש בזה. רוב האנשים לא מוכנים לדעת מה קורה שם, בין אם זה רגשות הומוסקסואלים, או סאדו, נקרופיליה, או פדופיליה, שזה האדם בכלל לא יעלה על דעתו. אבל המרתף הזה מלא בשרצים ורמשים כאלו, ואלה הדברים שהכי קשה לנו להתמודד איתם. רובנו מפחדים לרדת אל המרתף ולראות את החלומות והפנטזיות שלנו, אבל אני חושב שמאוד חשוב לעמוד מול כל זה, כי רק כך אפשר להתחיל לעבוד.  

 

קומת הקרקע: תשתית תרבותית משותפת 

אדמיאל: הקומה הבאה היא של המישור הפסיכולוגי. ואם מדברים על זוגיות, אז צריכה להיות איזושהי התאמה, איזה קליק כזה, בין בני הזוג, שייתן להם הרגשה שיש ביניהם הבנה במישור הפסיכולוגי הבסיסי ביותר.

 

עמיר: כשאתה אומר "פסיכולוגי", אתה מתכוון לממד הרגשי?

 

אדמיאל: לא רק הרגשי, גם התרבותי, גם האינטלקטואלי. זאת אומרת, צריך להיות סוג מסוים של התאמה פסיכולוגית כדי שבני הזוג יוכלו להבין זה את זה ולתפקד טוב ביחד. פה גם הרקע התרבותי חשוב, כדי שבני הזוג יוכלו למצוא שפה משותפת. אני לא חושב שאחד משנינו כאן יכול היה להתחתן עם בדואית משבט בסיני שלא למדה בבתי ספר כמונו, גם אם היה נמשך אליה מאוד ומכבד ומעריך אותה, כי אני לא חושב שהיינו מצליחים לגשר על הפער העצום של התרבות ואורח חיים שונה.

 

עמיר: נראה לי שככל שהאדם והאנושות מתפתחים, גם הנושא של זהות מינית וגם הנושא של ההשפעה של התניות תרבותיות נחלש. כבר היום יש הרבה יותר גמישות ופתיחות משהיו לפני 50 שנה ביחס לשאלות של זהות מינית והעדפות מיניות, ויש יותר ויותר זוגות בני אותו המין, משפחות חד-הוריות, זוגות ממוצאים אתניים ותרבותיים שונים, וכדומה, והמגמה הזו רק תלך ותתחזק.

 

אדמיאל: כן, והיא מעשירה את התרבות שלנו ויוצרת בה ממדים חדשים ואפשרויות חדשות. 

 

אל הקומה העליונה - הרוחניות

עמיר: אם הקומה הראשונה היא הרובד הפסיכולוגי, אז הקומה העליונה בבניין הזה היא, אני מנחש, הרובד הרוחני. איך אתה תופש אותו מתבטא בזוגיות?

 

אדמיאל: בעיניי, המצב הרוחני הנכסף הוא פשוט כשאדם באמת רואה את האחר. בשביל זה הוא צריך להיות עניו, הוא צריך לפנות מקום, הוא צריך להשאיר חלל פנוי בתוך עצמו. פינוי המקום לאחר הוא כל העניין. רק במצב התודעה הזה שוכנת האלוהות.

 

העניין הוא שבזוגיות, אל הקומה הגבוהה הזאת אפשר להגיע רק דרך שתי הקומות הראשונות. דוגמה טובה לכך היא הניגון, שהחסידים מחשיבים כדבר כל-כך גבוה. אתה לא יכול ליצור את הדבר המופלא הזה, שנקרא ניגון, בלי שאתה בא לעולם בתוך גוף, ובלי שאתה לוקח חומר, בין אם זה קנה סוף או שערות מזנב של סוס, ויוצר ממנו חליל או כינור. אז גם זוגיות היא סוג של ניגון, והמיניות והגוף והנפש שלנו הם כלים שבאמצעותם אנחנו יכולים להפיק את הניגון המופלא הזה.

 

לצערנו, אצל רוב בני האדם הניגון הזה מעוות, והאשמה היא בכלל לא במרתף, כלומר ביצריות שלנו, אלא באגוצנטריות שלנו. האשמה היא בכך שאנחנו מתייחסים לאחר כאל חפץ ולא רואים בכלל שהוא קיים, ומצב זה ממילא יוצר אצלנו גם רגשות אשמה, שמולידים מצידם בעיות חדשות של עיוורון לאחר. ברגע שאדם מסוגל לזהות את האחר, ולראות שהכלים שהוא קיבל, כולל המיניות, מיועדים כדי לתת מתנה לאחר - הוא מתחיל ליצור בזה את הניגון. זהו סוג מיניות שונה לגמרי, משום שזו מיניות שמכירה באחר ובתשוקה של האחר. ואם אתה יכול לתאר לעצמך מצב שבו שניים נמצאים בדיאלוג כזה, שבו כל אחד רואה את האחר, נוצרת מזה אחדות שהיא נדירה בעולם שלנו. מאפיינים אותה לא רק היעדר ביקורת על הגוף של האחר ועל הצרכים של האחר, כולל הצרכים הפסיכולוגיים שלו, אלא גם התובנה והעמדה שאתה משרת האחר. לא את אלוהים, אלא את האחר.

 

עמיר: ומה עם מצבים שבהם השירות הטוב ביותר שאתה יכול לתת לאחר הוא ביקורת עליו?

 

אדמיאל: אז זה ינבע מתוך המצב, לא מתוך התנשאות. כמו אבא שאוהב את הבן שלו ונותן לו עצה. זה גם לא יורגש כביקורת בכלל, אלא כמתנה. אבל הדבר הקשה ביותר לרובנו הוא להתייחס לעצמי כמי שבא כדי לשרת את הצרכים הקטנים של אשתי, שצריכה שהמפה תהיה מסודרת דווקא ככה ולא ככה, ושהפרחים יעמדו כאן ולא שם. מה, בשביל זה אני כאן? יש לי דברים גדולים לעשות, לרוץ לבית כנסת, לארגן הפגנות המונים, להכין הרצאה חשובה! וזאת הטעות הגדולה: באת לכאן כדי לסדר את המפה בדיוק כמו שהיא אוהבת, ולשים לה את הפרחים בדיוק כמו שהיא אוהבת.

 

עמיר: גם אם זה נראה לנו מטורף לגמרי?

 

אדמיאל: העניין הוא שככל שאנחנו עושים את הדברים הקטנים האלה, ומכירים בקיומו של האחר, הדברים האלו נעשים לנו יותר קלים, אפילו מזמינים. הוויתור שנראה לגבר השוביניסטי כל כך משפיל, לעשות לאשתו כוס תה, הופך להיות דבר משמח, שפתאום יש לנו אנרגיות לעשות אותו. פתאום אתה מתחיל לראות את זה כמקום היחיד שבו נמצא אלוהים.

 

הבלוג של עמיר