אימון שמתבצע לאורך זמן, ובו יש חזרה על תנועה בסיסית או על מספר תנועות בעצימות קלה עד בינונית. אימון זה משפר סיבולת לב-ריאה ושורף קלוריות. לדוגמה, הליכה נמרצת, ריצה, רכיבה על אופניים, שיעור ריקוד, אימון על מכשיר כגון קרוס טריינר (אליפטי) ושחייה.
בני האדם הם יצורים אירוביים, הניזונים ומפיקים אנרגיה מחמצן. מטבע האנרגיה של הגוף, התרכובת האורגנית ATP (אדנוזין תלת-זרחתי) נחוצה לכל פעילות ופירוקה מאפשר שחרור אנרגיה לביצוע פעולות. הבנייה של ה-ATP בגוף פועלת בשלושה מנגנונים: הראשון מספק אנרגיה ל-5 שניות, השני ל-3-5 דקות (מנגנונים אנארובים) והשלישי הוא המנגנון האירובי, שמספיק לכל הזמן שנותר לאימון, מ-5 דקות ומעלה. רק במנגנון האירובי ניתן להשתמש בשומנים כמקור לאנרגיה, כלומר "לשרוף שומנים".
מרכיב זה תלוי בעצימות האימון. משך הזמן המומלץ למטרות שריפת שומנים והרזיה בהליכה הוא חצי שעה ומעלה בכל פעם, ארבע-חמש פעמים בשבוע, עד שעה מקסימום. ככל שהעצימות והמהירות עולות, כך משך הזמן לשריפת אותה כמות קלוריות - יורד. מעשר דקות ומעלה של פעילות רצופה, הפעילות נחשבת לאירובית.

לא משנה מתי במהלך היום, העיקר שתתאמנו (צילום: יוסי אלוני)
זה לא ממש משנה מתי אתם בוחרים להתאמן. שעת הפעילות אינה קריטית, יש להתחשב בשעון הביולוגי הפנימי ובשיקולי נוחיות המתאימים לסדר היום. ישנם מתאמנים שפעילים וערניים יותר בבוקר ומעדיפים להתחיל את היום כשהם מלאי אנרגיה לאחר אימון, ויש כאלה שנוח להם להתאמן בערב, בראש שקט, לאחר שסיימו את המחוייבויות שלהם.
בפעילות אירובית, הדופק הוא מדד לעומס. עומס האימון הוא סובייקטיבי, וקשור לרמת המאמץ המורגש אצל כל אדם. הדופק הרצוי לאימון אירובי הוא בין 65%-85% מהדופק המקסימלי, לאנשים בריאים. להלן החישוב לדופק מקסימלי:
דופק מקסימלי לנשים = 226 פחות גילכן.
דופק מקסימלי לגברים = 220 פחות גילכם.
המדד הוא מספר הפעימות בדקה. לצורך מדידה ידנית יש להאט את הפעילות ולמדוד בפרק היד או בצוואר, ספרו כמה פעימות יש בעשר שניות, והכפילו בשש כדי לקבל מספר פעימות לדקה. שעון הדופק הוא המדד היעיל, המדויק והנוח ביותר בזמן הפעילות האירובית. במועדוני הכושר קיימים מכשירים המודדים דופק כגון מסילה, קרוס טריינר ואופניים.

12.5 קק"ל לדקה של קפיצה על חבל (צילום: יוסי אלוני)
יש להם מטרות שונות, והם דורשים מהשריר הסתגלויות שונות. אימונים אנארובים (ללא השתתפות חמצן) הם אימונים קצרים עם התנגדות, בעצימות גבוהה, עם הפסקות ביניהם. הם גורמים לעלייה במסת וכוח השריר, שנקראת היפרטרופיה. במלים אחרות, באימון אנארובי המטרה היא חיזוק וחיטוב של השרירים, ובאימון האירובי המטרות הן שיפור סיבולת לב-ריאה, ושריפת קלוריות.
הטוב ביותר הוא שילוב בין השניים, כשהמינון והאיזון תלויים במטרת האימון: לצורך שיפור סיבולת לב-ריאה, שריפת שומנים והרזיה, העדיפו פעילות אירובית. לצורך בניית מסת שרירים, עיצוב וחיזוק הגוף, לכו על פעילות אנאנרובית.
הפעילות האירובית והאנארובית משלימות האחת את השנייה ליצירת כושר גופני כללי, ושמירה על גוף בריא. הקשר בין שני סוגי האימון הוא שהגדלת מסת השריר בגוף בפעילות אנארובית, מאפשרת שריפה של יותר שומן בפעילות האירובית. בכל מקרה, חשוב לשמור על גיוון בפעילויות מסוגים שונים על מנת לאתגר את הגוף, ולמנוע ממנו "להתרגל" לפעילות מוכרת.
השינויים שהשריר עובר הם תוצאה של אימונים רבים. למרות שכל אימון בפני עצמו הכרחי, אימון בודד לא יכול לגרום לשינוי משמעותי בשריר. החזרה על האימון פעמים רבות היא שמשנה את אופי השריר ומביאה אותו לשיווי משקל חדש.
גם אם נתאמן ונקפיד על פעילות אירובית, אך נצרוך יותר קלוריות ממה שנוציא באימון - לא נרזה. זכרו שיש לשמור על מאזן קלורי שלילי על מנת לרזות, וכי תזונה היא מרכיב עיקרי בהרזיה.
שומן אינו יכול להפוך לשריר, ושריר אינו יכול להפוך לשומן, זה מיתוס שאינו אפשרי מבחינה פיזיולוגית.
הכותבת והמדגימה היא מנהלת תחום אימון כושר ומדריכה ברשת הולמס פלייס B.A B.ED