מצדיעים ליהודים הגאים

"הרי לא יכול להיות שאלהים ברא אנשים עם נטייה מינית שהוא אוסר אותה, זה אכזרי, וזה לא מתאים לו". בבתי הכנסת קוראים השבת את איסור "משכב זכר", רוחמה וייס מזדהה עם הקהילה ומבקשת להפסיק לגלגל עיניים

עִם נדר 

אחד הנדרים המעטים שקבלתי על עצמי בימי חיי (ושאני אף מקפידה בו) הוא שמדי שנה, בהפציע פרשות 'אחרי מות' ו'קדושים', אשתף עצמי מעט בצער הציבור הגאה ובמכאוביו. וכל כך למה? כיוון שבכל אחת משתי הפרשות הנקראות יחד בשבת זו, מצויין איסור קצר, חד משמעי ומאוד לא מלבב על 'משכב זכר':

 

ויקרא יח כב-כג

 

וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא: וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאִשָּׁה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא:

 

ויקרא פרק כ יג-טו

 

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִוא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן וְלֹא תִהְיֶה זִמָּה בְּתוֹכְכֶם: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ.

 

החוק הוא רק חצי בעיה 

קשה לי לכעוס על החוק שכן הוא מבטא הלך רוח של תקופה ושל קהילה. הוא מציע את מה שהוא ידע להציע. באופן פרדוכסלי יש בי אפילו תחושת קדושה, שכן החוק הקשה הזה מאפשר לנו לראות את האמת החשופה של כולנו, בני האדם. הוא מזמין אותנו להתבונן על הפחד מהאחר ועל התהום הגזענית הרובצת תמיד לפתחנו. אני רוצה להשאיר את הפסוקים האלה בספר הספרים שלי כתמרור אזהרה לנזק שיכולות להסב החרדות האנושיות, ולמידת הצניעות הנדרשת בבואנו לשפוט צרכים של אחרים.

 

החוק כואב אבל הכאב היה קטן לו הייתי יודעת שחוק זה הוא שריד למכאובי עבר. אך כמובן שלא כך הם הדברים וכיוון שההומואים, הלסביות (ושאר החבורה שלא מוכנה להתיישר לפי הקו הנוקשה המכונה בשם הקוד: 'ערכי המשפחה') נרדפים (גם) על ידי רבנים ובשם הדת, אני צרפת מדי שנה את קולי לקולם. עד שיותר החרם, עד שרבנים ומחנכים יפסיקו לגלגל עיניים מול תלמידים נבוכים, עד שתיפסק הגזענות הזו.

 

לפני שנתיים, כתבה כאן אשה ישרה ואמיצה בשם אביגיל שפרבר, שהיא וכמה מחבריה נוהגים לקום בקריאת התורה בשעה שקוראים את הפסוקים המגנים 'משכב זכר' בשביל שהמילים הקשות לא יעברו לנו ליד האוזן. אז אני מזכירה לכולנו לעמוד השבת בקריאת התורה.

 

מי יתן ותהפכני מזכר לנקבה 

'אין בית מדרש בלא חידוש' ובכל שנה, בפרשות 'אחרי מות'-'קדושים' עלינו לחדש דבר בענייני נטיות מיניות. הפעם אביא כלשונן החדה את דבריו של קלונימוס בן קלונימוס (צרפת, ראשית המאה ה 14) בספרו 'אבן הבוחן' (מהדורת הברמן עמ' 19-20)

 

"אבינו שבשמים עשית ניסים לאבותנו באש ובמים. ... והפכת המטה לנחש לעיני אלפי רבבן והפכת היד הטהורה לבן, והפכת ים סוף ליבשה, וקרקע הים - ארץ נגובה וקשה. ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים, מי יתן ותהפכני מזכר לנקבה. אילו זכיתי לכך כמה חננתני טובה. גברת הבית היתי וחניתי לביתי מצבא. ומה אדבר ומה אומר למה אבכה ולמה אתמרמר. אם אבי שבשמיים גזר עלי ונתן בי מום קבוע אי אפשר להסירו מעלי, והדאגה במה שאי אפשר כאב אנוש וחבל, לא יועילו בה תנחומין של הבל. אמרתי: אשא ואסבול על אגווע ואבול. ואחר שכך למדתי מפי השמועה שמברכין על הטובה ועל הרעה. אברך בקול נמוך ובשפה חלושה: ברוך אתה יי שלא עשני אשה"

 

יהודי יקר ומלומד היה קלונימוס בן קלונימוס (google him) ולפני ארבע שנים כתבה ד"ר טובה רוזן ספר חשוב בשם "ציד הצביה" ובו פרק המתייחס בפירוט לחלקים המגדריים של 'אבן הבוחן' ובו תמצאו גם הפניות לכל הזרועות הנשלחות מפסקה זו אל מעמקיה של הספרות הרבנית. בפתיחת התייחסותה לחיבור מציינת רוזן:

 

"תפילה יוצאת-דופן של גבר המשתוקק להפוך לאישה מופיעה בחיבור הימי-ביניימי הידוע אבן הבוחן... ביטוי כה גלוי לתשוקה טרנסקסואלית, וביחוד כזה המנוסח כתפילה לאל, הינו אירוע חד-פעמי בספרות היהודית..."(עמ' 260)

 

איך מגדירים בדיחה? 

ההתייחסויות לחיבור חשובות לא פחות מהחיבור עצמו. הברמן, באחרית הדבר שצירף למהדורת 'אבן הבוחן' שההדיר, מתאר כך את דבריו הנ"ל של קלונימוס: "טענת-הלצה של המחבר על שנולד זכר ולא נקבה". למה הלצה? מי קובע? איך אנחנו מחליטים שטקסט מסוים נאמר ברוח מבודחת? כיצד יודעים מהי רוח הדברים? לעולם יש לחשוד בטענות אודות 'רוח הדברים'. כשהתוכן דוקר אפשר לייחס לו נימת 'הלצה'. קראתי את 'אבן הבוחן' מתחילתו ועד סופו ולא התרשמתי שהמחבר צוחק כשהוא בוכה על כך שנברא גבר ולא אשה. התעודדתי כשקראתי את דבריה המפורשים של רוזן בסוגייה זו (שסקירתה המחקרית מעידה על כך שהברמן, במבוכתו, לא לבד).

 

אם הלצה היא כל מה שלא נוח לי לשמוע אז אולי נגדיר את איסור 'משכב זכר' כהלצה אלהית ונצא כבר מהפלונטר התרבותי. ויש לי אפילו ראייה – הרי לא יכול להיות שאלהים ברא אנשים עם נטייה מינית שהוא אוסר אותה, זה אכזרי, זה לא מתאים לאלהים. ועל כן אין לי אלא לפרש שהחוק הוא 'הלצה'. ובנימה רצינית יותר – אין לי ספק שהחוק הוא מבחן ששם אלהים לפתחם של בני האדם.

 

ובבית המדרש של הטוקבקים 

תמר וצביקה נוספו לחבורת הכותבים ובקרוב יבואו גם התאריכים...

 

והפעם כל מילות ההלל שלי שמורות ל'מרא דטורא'. שנתיים לפחות מאפשרים קברניטי מדור יהדות, באומץ נדיר, ליהדות הדתית הגאה לשאת את קולה ברמה. הם לא נוקטים עמדה הם פשוט מאפשרים, אלא שהפשוט הזה הוא מאוד מסובך.

 

שנתיים לפחות של סיקורים, דברי תורה ודיונים גלויים בסוגיות שגרו עד היום במעמקי הביצה.

 

תזכו למצוות.