מרק קובה

"בורדינג הום" של גירמו רוסלס הקובני הוא ספר שעוסק בחיים של סבל, ומעניק לקורא בו תחושה תמידית של סבל, אבל במובן החיובי ספרותי שלו

“This is not a feel good movie” מבטיח לארי דייוויד בקדימון לסרט של וודי אלן "מה שעובד" שרץ עכשיו בכבלים. גם הספר "בורדינג הום" הוא לא ה-feel good book. אם אתם בעניין של להרגיש טוב, לכו למקום אחר (לארי דיוויד מציע מסאז' לכפות הרגליים).

מכות יבשות מקובה לארצות הברית (צילום: AP)

 

"בורדינג הום" הוא ספר של מכות. מכות יבשות, מכות רטובות, מכות לפנים, מכות מתחת לחגורה. בלי שום ריכוך. "בורדינג הום" עוסק בחיים של סבל פעיל, אקטיבי, נוכח.

 

שם הספר הוא המונח המקובל בארצות הברית למוסדות שבהם מתאכסנים פליטי החברה, אנשים מתחתית הסולם. בארצות הברית כמו בארצות הברית, הבתים האלה פרטיים ומנוהלים על ידי אנשים פרטיים, שכמו כל אחד אחר בארצות ברית הם כאן כדי לעשות כסף.

 

גיבור הספר, פליט קובני חולה נפש, גר בבורדינג הום כזה. לארצות הברית הוא הגיע חולה וארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות וכו' לא הבריאה אותו. אז הוא בהום. וההום אינו מספק הגנה. הוא מספק זירה אחרת, נפרדת מהרחוב. בהום רק שורדים. אוכל. שינה. סקס. עשיית צרכים. מכות. וחוזר חלילה.

 

לעצור את הנפילה

הספר כתוב כמו העולם שהוא מתאר: בקצרה ובבוטות, בחיתוך חד ובאלימות. כולו גדוש פעילות ומילות פועל. הגיבור מרביץ, חובט, סוטר, גונב. המאבק לשרוד הוא בידיים, בשיניים, נתפסים על מה שיש כדי לעצור את הנפילה. "רומן שכנתב בשנאה", העיד רוסלס על ספרו בראיון היחיד שנתן בחייו.

 

"בורדינג הום" הוא ספר שבמהלך הקריאה בו ברור לקורא שהוא סיפור שהיה באמת. לא בהכרח במישור הנרטיב (הפרטים, העלילה, הדמויות), אבל במה שהוא מספר. העולם שבספר חייב היה להתקיים באמת אצל מי שכתב אותו.

 

בנוסף לטקסט שכתב רוסלס, מכיל הספר בעברית אחרית דבר שחיבר איוט ליוה מרטינס והערות פוקחות עיניים על התרגום שכתב רמי סערי, המתרגם הנהדר. הטקסט של מרטינס סוקר את חייו (המרים, הקשים) של רוסלס, וממקם את היצירה בהקשר של התרבות והספרות הקובנית.

 

סערי כותב על הסיבות שהביאו אותו לתרגם את הספר ("ספר שנכתב בשנאה ותורגם באהבה", הוא כותב). הספר של רוסלס הוא אח של הספר המדהים בפני עצמו, "לפני שירד הלילה" מאת רינלדו ארנס. שני הספרים הם אוטוביוגרפיות של גולים קובניים. שני הסופרים (שהיו חברים, כך לפי אחרית הדבר) חיו בשוליים, לא מצאו בית, לא התאקלמו, וסיימו את חייהם בהתאבדות.

 

סערי גם מחבר בין שתי היצירות והגלות שלו עצמו. כבר שנים שהוא לא חי בישראל ואחרית הדבר הקצרה שהוא מצרף בכל פעם ליצירות בתרגומו חתומות ממקום אחר. זאת שבספר "בורדניג הום" נכתבה בבואנוס איירס.

 

הגיבור של רוסלס מעיד על עצמו שאינו גולה פוליטי: "אני גולה מוחלט. לפעמים אני חושב שאילו נולדתי בברזיל, בספרד, בוונצואלה או בסקנדינביה, בסופו של דבר הייתי בורח גם מרחובותיהן, מנמליהן ומערבותיהן". הוא גולה מהכל. הבורדינג הום הוא ביתם של הגולים.

 

אז מה הסיכויים של גיבור כזה?

אבל קובה, על הייחודיות שבה, כן רודפת אותו; הוא כותב על שותפו למגורים בהום: "היא היתה בורגנית שם בקובה, בשנים שאני הייתי קומוניסט צעיר. עכשו הקומוניסט והבורגני נמצאים באותו מקום". ועל זמר אהוב נשים בקובה הוא כותב: "הוא בחיים לא יקרא ג'ויס וזה גם לא מעניין אותו... הוא לעולם לא ידגול נואשות באידיאולוגיה כזו או אחרת ולעולם לא ירגיש בדיעבד שאמנותו בגדה בו. לבו אף פעם לא יישבר בגלל רעיון שהוא האמין בו בכל מאודו, האמין בו נואשות..."

 

אז הגיבור שלנו הוא גם משכיל, גם שבור לב, גם חולה נפש וגם פליט. מה הסיכויים שלו? באותו ראיון יחיד איתו אמר רוסלס: "אני מאמין שמן הראוי לחשוף את ניסיונו של אדם, שחי גם בחברה הקומוניסטית וגם בחברה הקפיטליסטית ולא מצא ערכים מהותיים באף אחת משתי החברות. המסר שלי חייב להיות פסימי, משום שמה שאני רואה ומה שמאז ומתמיד ראיתי סביבי אינו מאפשר אמונה אחרת. איני מאמין באלוהים. איני מאמין באדם. איני מאמין באידיאולוגיות". ובלי ספק, הוא לא מאמין בלעשות הרגשה טובה. בשביל זה אפשר ללכת למסאז' לכפות הרגליים.

 

"בורדינג הום", מאת גירמו רוסלס, מספרדית: רמי סערי, 141 עמודים, הוצאת כתר