אם עברתם בעשור האחרון במסוף טאבה בואכם סיני, בטח נחשפתם למערכת הכריזה שמשמיעה בלופ את ההתראות מטעם המטה ללוחמה בטרור. התראות כאלה צריך להשמיע בכניסה ל"ג'רמי פיבן בהודו". שימו לב, ג'רמי פיבן נוסע להודו.
לא ארי גולד, נוסעים יקרים, לא התסריטאים של "הפמליה" שכותבים לו את הטקסט, אפילו לא המאפרת שלו. כל מי שעובר את הגבול מרגע זה ואילך עושה את זה על אחריותו בלבד.

וגם אתה עכשיו בהודו, אתה לא מרגיש מוזר? (צילום: יחסי ציבור)
רק אחרי שתוותרו על הציפיה, המוצדקת והריאלית לחלוטין מנקודת המבט שלי, שארי גולד וג'רמי פיבן יהיו אותו בנאדם, תוכלו ליהנות מספיישל תיירות לא רע, מצולם היטב, שמשודר – אה, נכון – בערוץ הטיולים. רק אז, כשכבר לא יהיה אכפת לכם שהבדואים הלכו לחלוב את הפרה בשביל הסחלב ושאתם לא זוכרים איך נראית מברשת שיניים, תוכלו לספוג בשלווה יחסית את הודו התיירותית והצבעונית ששינתה לג'רמי פיבן, השחקן המפורסם, את החיים.

פיבן. הרעלת "נַמַסְטֶה" חמורה
אז נכון. הקלישאות של פיבן מטרידות למדי; הוא סובל מהרעלת "נַמַסְטֶה" חמורה, מציק לכולם בשאלה אם הם אנשים טובים יותר בגלל שהם גרים בהודו, מכנה אותה בכל הזדמנות "מקום של ניגודים", מתעקש ש"הדרך היא
היעד", "הבלתי צפוי תמיד קורה", ומסכם ב"ידעתי שאני אראה משהו עמוק".
אבל מצד שני יש לו את הסקרנות הילדית והנעימות שמאפשרים לאנשי הכורסה להתרווח ולדמיין שהם אלה שטובלים עכשיו בגנגס או משוחחים עם קופים ברישיקש. כי בואו נודה על האמת - ארי גולד בהודו זה פוטנציאל לקטסטרופה: מקלל את כולם, לא מסוגל להירגע, מנסה להחתים את הסאדויים לסוכנות וכל הזמן משקר לאשתו שהוא כבר מגיע. באד קארמה.
וג'רמי פיבן הוא פשוט בחור נחמד, משעשע לפרקים, יהודי מבית טוב שמחפש כלה כשרה, שמזמין אתכם לסיבוב בהודו. לא ישנה לכם את החיים, אבל גם לא יפטר אתכם בסוף. נמסטה.