חשבת שאת מכירה אותו היטב? אז חשבת!

נהוג לחשוב שאהבה טובה הופכת אותנו לספר פתוח בפני בן הזוג, לא רק בגלל החיים האינטנסיביים אלא גם הדחף הרגשי להיפתח. "אנחנו מדברים על הכל", אומרים זוגות כאלה. אז למה לפעמים מתברר שאנחנו בעצם לא מכירים את האדם הכי קרוב? האם אהבה היא מסגרת בעייתית כדי להכיר באמת?

"אני בטוחה שזה לא הוא", אמרה ארוסתו של מאבטח הרמטכ"ל החשוד בניסיון לאונס, "למה אני בטוחה שזה לא הוא? כי אני מכירה אותו היטב". בראיון לערוץ 2 היא מפרטת יותר: "אני מכירה ומעריכה ואפילו מעריצה אותו, "וההאשמות לא מתקשרות למי שהוא. מבחינתי זה לא יכול להיות". 

 

שמועה קטנה, במקרים אחרים, כזאת שאפילו לא נבדקה כראוי, יכולה לפעמים לגרום לפרידה, ואילו ארוסת הקצין מסרבת להאמין למסכת ראיות שלמה. אולי מסכת הראיות הזו אינה מספיקה, אבל כבר בשלב זה, היא הרבה יותר משמועות ולחשושים. מבחינת ארוסתו של הקצין, הם גרים ביחד מספיק זמן, מספר חודשים, אולי יותר, כדי שתכיר אותו לפני ולפנים ותדע שאינו אדם אלים כמו שהראיות מעידות עליו. 

 

האם חיים כל כך אינטנסיביים ביחד מאפשרים לנו להכיר את השותפים שלנו לחיים כמו שאנחנו מכירים את כף היד שלנו? 

 

"נראה לי בלתי-אפשרי שבאמת ירצה לעזוב"

פתחתי בסיפור קיצוני ודי נדיר, אבל אפשר לספר על אותו עניין בעזרת עלילה אחרת, פשוטה ונפוצה יותר. "באחר הצהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי... אחר כך לקח על עצמו את האשמה על כל מה שקרה, סגר מאחוריו בזהירות את דלת הבית, והותיר אותי מאובנת ליד הכיור". כך פותחת אלנה פרנטה, סופרת איטלקית, את ספרה "ימי נטישה".  

 

גיבורת הספר לא מאמינה שזה קורה לה. "הכרתי אותו היטב, ידעתי שהוא אדם בעל רגשות נינוחים, שהבית והטקסים המשפחתיים חיוניים לו. היינו מדברים על כל דבר, עדיין אהבנו להתחבק ולהתנשק... נראה לי בלתי- אפשרי שבאמת ירצה לעזוב". הוא לא רק עזב, אלא הודיע לה כשהיא שוטפת את הכלים בכיור, לאחר ארוחת צהריים עם הילדים, ועזב בו ברגע, בלי לאפשר לה זמן לשאול למה, או לנסות לשכנע שיישאר.

  

זוגות מתפרקים, אבל מבחינת הגיבורה של פרנטה, לא ככה, לא בניגוד לאישיות שלו כפי שהיא למדה להכיר. שנים רבות של היכרות אינטימית, ונראה שהיא עדיין לא בדיוק יודעת מיהו. והיא רק דוגמה לתופעה שלמה. 

 

אין כמעט סוף להפתעות שיכולות להטיל ספק בכך שזוגיות בכלל, בעיקר אולי זוגיות טובה, לא מאפשרת לנו להכיר זה את זה כמו ספר פתוח. תעשיית הסרטים, למשל, מתה על סיפורים בהם הבעל האוהב מת, בדרך כלל בפתאומיות, ואז האלמנה מגלה עליו סודות אפלים שאין כלום בינם לבין איך שהיא הכירה אותו. 

 

בכל המקרים האלה לא מדובר בסתם סודות, אלא בסודות שנוגעים ישירות בציר המרכזי של האישיות. הם מאירים אותה באור אחר, כאילו מדובר באדם אחר, כאילו ההיכרות ארוכת הטווח שווה לקליפת השום.  

 

אהבה טובה, כך נהוג לחשוב, הופכת אותנו לספר פתוח בפני השותפים שלנו לחיים. אלה לא רק החיים האינטנסיביים אלא גם, ואולי בעיקר, הדחף הרגשי להכיר, להיפתח ולהתקרב. "אנחנו מדברים על הכל", אומרים אנשים שמתהדרים באהבתם. אז למה הפתעות כאלו צצות בכל זאת? איפה טעינו? האם עלינו להודות שאהבה לא טובה בלהכיר את הזולת?

 

לדבר עם מישהו בפתיחות

אפשר להשתמש כתשובה בדוגמה המפורסמת של סארטר על מלצר בבית קפה. הפילוסופיה של סארטר אינה קלה לעיכול, אבל הדוגמה דווקא כן: מלצר מגלה בשעות העבודה אישיות שהולמת את תפקידו. אופי נוח, הוא אדיב, יש לו שפת גוף של הכנעה, הוא משתדל לרצות וכל כולו מלא התחשבות. בבית שלו, לעומת זאת, בחברת האשה והילדים, ייתכן שהוא חושף צד אחר של האישיות שלו. אולי, למשל, הוא מתנהג בקשיחות, בחוסר סבלנות ובחוסר התחשבות, ובעיקר הוא צועק. האדם, על פי סארטר, הוא לא תבנית אופי אחת, ולא כל תבניות האופי שלו נחשפות במסגרת של זוגיות. ספק, למשל, אם האשה יודעת בכלל עד כמה באי בית הקפה משבחים אותו על אופיו הנוח.

  

האישיות שלנו אינה בהכרח הרמונית ואחידה. יש לנו תבניות אופי שונות, במצבים וכלפי אנשים שונים. עם אחד אנחנו יכולים להיות טובים ועם האחר רעים. העובדה שאיזה קצין מנסה לאנוס אשה זרה אינה סותרת בהכרח את העובדה שהוא מאהב רגיש ועדין כלפי האשה שהוא אוהב.

 

באחד המקרים הקלאסיים שמאפשר האינטרנט, בעל ואשה חיפשו לעצמם בנפרד חברים לעט באינטרנט, לאחר שנואשו זה מהאישיות המשעממת והלא קשובה של זו. החברים לעט האלמוניים שמצאו (הוא מצא אשה, והיא מצאה גבר), גילמו את כל מה שהיה חסר להם. סוף כל סוף, אפשר היה לדבר עם מישהו בפתיחות, עם הרבה הומור, ובסופו של דבר גם עם הרבה אהבה ורגישות. התברר בסוף, בלי שהם ידעו לפני זה, שהאלמוניים האלה היו הם עצמם. די היה במחשבה שהחברים שלהם לעט הם אחרים, כדי לחשוף כלפיהם אישיות שונה.  

 

היא מופתעת בכל פעם מחדש

סטיבן מיטשל, פסיכואנליטיקן אמריקני, מזכיר בקושי בספרו "האם יכולה אהבה להתמיד?" את סארטר, אבל שתי הגישות שלהם יכולות להסתדר לא רע ביחד. לפי מיטשל, אנחנו מכירים את השותפים שלנו לחיים כפי שנוח לנו להכיר, ולא בהכרח כפי שהם באמת.

  

אני חוזר לצורך זה אל הסיפור של פרנטה. האשה, ככל שהיא חשבה בלילה על עזיבתו הפתאומית של בעלה, נזכרת במקרים קודמים: "לפני שנים רבות, כשהיינו יחד רק שישה חודשים, הוא אמר לי, מיד לאחר הנשיקה, שהוא מעדיף לא לראות אותי יותר", והוא אכן עזב אותה, אבל חזר כעבור חמישה ימים. הפרט הזה נשמט מזכרונה, כי איך אפשר לחיות עם אדם שמסוגל להפתיע אותה בצורה כזו. אלא שאז היא מופתעת בכל פעם מחדש ולא מבינה איך לא ידעה שהוא כזה. ועכשיו היא בונה לו אופי נוח אחר, כזה שמתאים לנסיבות החדשות. היא נזכרת במקרים הקודמים כדי לחוש "ודאות שזה שום דבר רציני". כמו שהוא חזר בפעמים הקודמות, כך הוא יחזור גם הפעם.

  

התלות הרבה שלנו בחיים המשותפים גורמת לנו להכיר זה את זה כבעלי אופי אחיד, הרמוני, צפוי ולכן גם בטוח יותר. פחות מעניין, בלי יותר מדי הפתעות, חוץ אולי מהעניין המגוחך הזה של מסיבות הפתעה צפויות, או של מתנות גרנדיוזיות ברגעים הכי צפויים, אבל ללא ספק שקט יותר ומסיר הרבה דאגות. בפועל, אנחנו בני אדם מורכבים יותר. פחות צפויים מכפי שאפשר אפילו לשער. במובן הזה, אהבה היא מתכונת בעייתית כדי להכיר באמת את הזולת.

 

• יש לכם דילמה בנושא אהבה ויחסים? כיתבו לנו ואולי נתפלסף עליה כאן.