פעמיים אורבך

הדלקתם מדורה - אך האם אתם מכירים את שורשי המנהג? ח"כ אורי אורבך משיק שני ספרים חדשים: האחד מעניק חיים חדשים לאגדות חז"ל, והשני מציע לילדים (ולהורים) תשובות לשאלות על עיקרי היהדות ומנהגיה. ynet מזמין אתכם להציץ

ynet פורסם: 02.05.10, 12:59

עוד לפני שנבחר לכנסת, אורי אורבך היה איש עסוק בהחלט. בזמן שלא עסק בכתיבת טורים, הגשת תוכנית רדיו, עריכת כתבי עת או הקמת עיתונים וערוצי רדיו וטלוויזיה, אורבך גם כתב כמה וכמה ספרי ילדים. כעת יוצאים לאור בו זמנית שני ספרים שעליהם עמל אורבך בשנים האחרונות.

 

הספר הראשון הוא "מה מברכים על גלידה?" שהוא פרויקט ייחודי שסוקר על פני 13 פרקים מושגים ונושאיים מרכזיים ביהדות. בשפה מיוחדת, וכמובן גם הומוריסטית, מסביר אורבך על עיקרי האמונה היהודית, אלוהים, חגים, תפילות וברכות, המשפחה, מצוות שבין אדם לחברו, התנ"ך, בית הכנסת ועוד.

 

הספר השני הוא "חכמינו לימינו", שהוא מעין גירסה חדשה לסדרה המיתולוגית "כה עשו חכמינו", אך בשפה ועולם דימויים שמתאימים לילדים בני זמננו. בשנינות מאפיינת, עיבד אורבך תריסר אגדות חז"ל בנושא משפחה ובית, שכונסו לספר שצפוי להיות ראשון בסדרה חדשה. ynet מזמין אתכם לטעימות קצרות משני הספרים: 

 

מַדּוּעַ מַדְלִיקִים מְדוּרוֹת בְּלָ"ג בָּעֹמֶר?

(מתוך: מה מברכים על גלידה) 

 

בְּלָ"ג בָּעֹמֶר מַדְלִיקִים מְדוּרוֹת לְזִכְרוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי, וּלְזֵכֶר הַמֶּרֶד בָּרוֹמָאִים לִפְנֵי אַלְפַּיִם שָׁנָה בְּעֵרֶך. בְּעֶזְרַת הַמְּדוּרוֹת הָיוּ מַעֲבִירִים הוֹדָעוֹת מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בֵּין הַיְּהוּדִים הַמּוֹרְדִים. לָ"ג בָּעֹמֶר הוּא הַיּוֹם הַ-33 לִסְפִירַת הָעֹמֶר. מְסֻפָּר שֶׁתַּלְמִידֵי רַבִּי עֲקִיבָא מֵתוּ בְּמַגֵּפָה בְּדִיּוּק בְּיָמִים אֵלֶּה מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה בָּזֶה, וּבְיוֹם לָ"ג בָּעֹמֶר פָּסְקָה הַמַּגֵּפָה.

 

זֶה גַּם יוֹם פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי שֶׁחַי בִּתְקוּפַת הַתַּלְמוּד, וְנוֹהֲגִים לַעֲלוֹת לְקִבְרוֹ שֶׁבְּמֵירוֹן וְלַעֲרֹךְ שָׁם הִלּוּלָה – סְעוּדוֹת לְזִכְרוֹ, וְלַעֲשׂוֹת "חַלַקַה" – טֶקֶס שֶׁבּוֹ גּוֹזְרִים בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֶת הַשֵּׂעָר לִילָדִים בְּנֵי שָׁלוֹשׁ. אַתֶּם כְּבָר לֹא בְּנֵי שָׁלוֹשׁ וְלָכֵן לֹא יַעֲשׂוּ לָכֶם חַלַקַה, אֲבָל מִכֵּיוָן שֶׁאַתֶּם גַּם לֹא בְּנֵי שְׁלוֹשִׁים, כְּדַאי שֶׁמִּישֶׁהוּ מְבֻגָּר יוֹצִיא בִּשְׁבִילְכֶם אֶת תַּפּוּחֵי הָאֲדָמָה מֵהָאֵשׁ. מָה שֶׁבָּטוּחַ.

 

(איור: יערה בוכמן)

 

אֵיפֹה נִמְצָא אֱלוֹהִים?

 

ה' קַיָּם. הוּא אֶחָד, וְאֵין לוֹ הַתְחָלָה וְאֵין לוֹ סוֹף. לוּ הָיְתָה לַה' תְּעוּדַת זֶהוּת, לֹא הָיָה בָּהּ תַּאֲרִיךְ לֵדָה. אוּלַי הָרֶמֶז לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ קַיָּם אֱלוֹהִים נִמְצָא בַּפְּסוּקִים שֶׁאוֹמְרִים שֶׁהָאָדָם נִבְרָא בְּ"צֶלֶם אֱלוֹהִים", זֹאת אוֹמֶרֶת, בַּצֵּל שֶׁל אֱלוֹהִים. הַצֵּל הֲרֵי מַזְכִּיר אֶת הַדְּמוּת הָאֲמִתִּית. הַכַּוָּנָה הִיא שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא רַק בָּשָׂר וַעֲצָמוֹת, אֶלָּא חֵלֶק חָשׁוּב מְאוֹד בַּיְּצִירָה הָאֱלוֹהִית. שֶׁאֱלוֹהִים נִמְצָא בְּתוֹךְ כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, וּבְכָל פְּעֻלָּה שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים.

 

כְּשֶׁאוֹמְרִים עַל מִישֶׁהוּ שֶׁהוּא "בֶּן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהִים", מִתְכַּוְּנִים לוֹמַר שֶׁהוּא אָדָם לֹא טוֹב, שֶׁלֹּא אִכְפַּת לוֹ מִשּׁוּם דָּבָר וְשֶׁהוּא עוֹשֶׂה כָּל מָה שֶׁמִּתְחַשֵּׁק לוֹ.

  

לָמָּה יְהוּדִים אוֹהֲבִים לְהִתְוַכֵּחַ?

 

בַּגְּמָרָא פּוֹגְשִׁים דֵּעוֹת שׁוֹנוֹת, וְכִמְעַט עַל כָּל סֻגְיָה (נוֹשֵׂא לִמּוּד) יֵשׁ כַּמָּה דֵּעוֹת. אוֹמְרִים שֶׁהַיְּהוּדִים אוֹהֲבִים לְהִתְוַכֵּחַ עַל כָּל דָּבָר, כִּי הֵם לָמְדוּ לְהִתְוַכֵּחַ עוֹד בִּימֵי הַתַּלְמוּד. אֲבָל גַּם עַל זֶה יֵשׁ וִכּוּחַ.

 

לָמָּה לֹא לִסְמֹךְ עַל הַמַּזָּל?

 

לְכָל חֹדֶשׁ יֵשׁ סֵמֶל מִשֶּׁלּוֹ, סִימָן שֶׁמַּתְאִים לוֹ. בְּיוֹם הֻלֶּדֶת וּבְכָל אֵרוּעַ מְשַׂמֵּחַ מְאַחֲלִים – מַזָּל טוֹב! וּמְקַוִּים שֶׁגַּם הַמַּזָּל יִהְיֶה לְצִדּוֹ. סִמְלוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ שְׁבָט לְמָשָׁל הוּא דְּלִי, שֶׁמַּזְכִּיר אֶת הַגֶּשֶׁם. סִמְלוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי הוּא מֹאזְנַיִם, מִכֵּיוָן שֶׁבּוֹ נִמְדָּדִים וְנִשְׁקָלִים הַמַּעֲשִׂים שֶׁל כָּל אָדָם.

 

אֲבָל בְּאֹפֶן כְּלָלִי לֹא מֻמְלָץ לִסְמֹךְ עַל הַמַּזָּל וְלֹא לְחַפֵּשׂ בַּכּוֹכָבִים סִימָנִים לְמָה שֶׁקּוֹרֶה אוֹ שֶׁיִּקְרֶה. יְהוּדִים הֵם לֹא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, אֶלָּא עוֹבְדִים אֶת אֱלוֹהִים. אָדָם שֶׁמַּבִּיט בַּכּוֹכָבִים כְּדֵי לִרְאוֹת מָה יִקְרֶה מָחָר, עָלוּל שֶׁלֹּא לָשִׂים לֵב וְלִפֹּל לְבוֹר הַנִּקְרֶה בְּדַרְכּוֹ.

 

 

חַלּוֹת מִשָּׁמַיִם

(מתוך: חכמינו לימינו)

 

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא הָיָה עָנִי מְאוֹד. כָּל-כָּךְ עָנִי הָיָה שֶׁבְּקֹשִׁי הָיוּ לוֹ חַלּוֹת לְשַׁבָּת. הוּא הָיָה מִתְפַּלֵּל לְמַעַן בְּרִיאוּתָם וְהַצְלָחָתָם שֶׁל אֲחֵרִים, אַךְ לְמַעַן עַצְמוֹ לֹא הִתְפַּלֵּל וְלֹא בִּקֵּשׁ דָּבָר. לִקְרַאת שַׁבָּת, כְּשֶׁבְּכָל הַשְּׁכוּנָה הָיוּ הַנָּשִׁים אוֹפוֹת בַּתַּנּוּרִים, תַּנּוּרָם שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא וְאִשְׁתּוֹ עָמַד רֵיק וְקַר. לֹא הָיָה בּוֹ כְּלוּם. שׁוּם דָּבָר.

 

מִכָּל הַבָּתִּים עָלוּ עָשָׁן וְנִיחוֹחוֹת הַמַּאֲפֶה, וְרַק תַּנּוּרוֹ שֶׁל חֲנִינָא רֵיק. הִתְבַּיְּשָׁה אִשְׁתּוֹ שֶׁל חֲנִינָא. יוֹתֵר מִשֶּׁהֵצִיק לָהּ הָרָעָב, הֵצִיקוּ לָהּ דִּבּוּרֵי הַשְּׁכֵנִים: "חֲנִינָא כָּל הַיּוֹם מִתְפַּלֵּל, וְלִילָדָיו אֵין מָה לֶאֱכֹל", "אוּלַי עָדִיף שֶׁיֵּלֵךְ לַעֲבֹד קְצָת בִּמְקוֹם לִלְמֹד...", "כּוֹאֵב הַלֵּב עַל הַיְּלָדִים. אוּלַי אִשְׁתּוֹ פָּשׁוּט לֹא יוֹדַעַת לֶאֱפוֹת..." דִּבּוּרִים כָּאֵלֶּה, מַעֲלִיבִים, דּוֹקְרִים, פּוֹגְעִים.

 

מָה עָשְׂתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל חֲנִינָא? בְּיוֹם שִׁשִּׁי אֶחָד הִנִּיחָה בְּתוֹךְ הַתַּנּוּר הָרֵיק גְּזִיר עֵץ. עַד מְהֵרָה אָחֲזָה אֵשׁ הַתַּנּוּר בָּעֵץ וְעָשָׁן הִתַּמֵּר מִן הָאֲרֻבָּה. בְּדֶרֶךְ זוֹ בִּקְּשָׁה הָאִשָּׁה לְהַפְסִיק אֶת דִּבּוּרֵי הַשְּׁכֵנִים: כֻּלָּם בַּשְּׁכוּנָה יַחְשְׁבוּ שֶׁגַּם בַּתַּנּוּר שֶׁל חֲנִינָא מִתְבַּשֵּׁל מַשֶּׁהוּ - הֲרֵי אֵין עָשָׁן בְּלִי אֵשׁ, וְאֵין אֵשׁ בְּלִי שֶׁאוֹפִים מַשֶּׁהוּ לְשַׁבָּת... רַק שֶׁיַּפְסִיקוּ לְהַעֲלִיב אוֹתָם וּלְזַלְזֵל בָּהֶם.

(איור: איגור קוביאר)

 

אַחַת הַשְּׁכֵנוֹת שָׂמָה לֵב לֶעָשָׁן וְאָמְרָה מִיָּד לְבַעֲלָהּ: "מָה הִיא חוֹשֶׁבֶת לְעַצְמָהּ, גְּבֶרֶת חֲנִינָא? שֶׁאֲנִי טִפְּשָׁה? שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדַעַת שֶׁאֵין לָהֶם כְּלוּם בַּתַּנּוּר? מָה הִיא חוֹשֶׁבֶת לְעַצְמָהּ, שֶׁאֲנִי לֹא מַבְחִינָה בֵּין עָשָׁן שֶׁל דִּבְרֵי מַאֲפֶה לְבֵין סְתָם עָשָׁן? מָה הִיא חוֹשֶׁבֶת, שֶׁהִיא יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת עָלֵינוּ רֹשֶׁם כְּאִלּוּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ מַשֶּׁהוּ בַּתַּנּוּר?"

 

בַּעֲלָהּ הִמְשִׁיךְ לִקְרֹא עִתּוֹן וְאָמַר: "עִזְבִי, בְּחַיַּיִךְ. מָה אִכְפַּת לָךְ מָה יֵשׁ לָהּ אוֹ מָה אֵין לָהּ בַּתַּנּוּר? אוּלַי הָאֻמְלָלִים הָאֵלֶּה הִרְוִיחוּ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת וְקָנוּ בָּצֵק וְעַכְשָׁו הֵם אוֹפִים חַלָּה לְשַׁבָּת? לָמָּה אַתְּ מִתְעָרֶבֶת בְּחַיִּים שֶׁל אֲחֵרִים? בְּחַיַּיִךְ, אֶסְתֵּרְקֶ'ה (קָרְאוּ לָהּ אֶסְתֵּרְקֶ'ה) תַּעַזְבִי אוֹתָהּ."

 

"אַתָּה כְּמוֹ כָּל הַגְּבָרִים, לֹא מֵבִין כְּלוּם", אָמְרָה אֶסְתֵּרְקֶ'ה – "אֲנִי חַיֶּבֶת לִרְאוֹת מָה בְּדִיּוּק מִתְבַּשֵּׁל אֵצֶל מִשְׁפַּחַת בֶּן דּוֹסָא. כְּבָר אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲנִי בִּתְחוּם הָאֲפִיָּה, הַטִּגּוּנִים וְהַבִּשּׁוּלִים, וַאֲנִי לֹא אוֹהֶבֶת שֶׁעוֹבְדִים עָלַי." כָּךְ אָמְרָה וְנִגְּשָׁה מַהֵר לְהַקִּישׁ עַל דַּלְתָּהּ שֶׁל גְּבֶרֶת בֶּן דּוֹסָא.

 

שָׁמְעָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל חֲנִינָא אֶת הַדְּפִיקוֹת עַל הַדֶּלֶת וְלֹא יָדְעָה מָה תַּעֲשֶׂה. רַק זֶה עוֹד הָיָה חָסֵר לָהּ: לְהַכְנִיס הַבַּיְתָה אֶת הַשְּׁכֵנָה שֶׁתָּצִיץ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר הָרֵיק וּמְלֵא הֶעָשָׁן, וְתָרוּץ לְסַפֵּר לְכָל חַבְרוֹתֶיהָ. מַסְפִּיק בּוּשׁוֹת יֵשׁ לָהּ מֵהַשְּׁכֵנִים. עָשְׂתָה עַצְמָהּ הָאִשָּׁה כְּלֹא שׁוֹמַעַת אֶת הַדְּפִיקוֹת בַּדֶּלֶת, וּמִהֲרָה לַעֲלִיַּת הַגַּג.

 

אֲבָל שְׁכֵנִים לֹא בּוֹחֲרִים. יֵשׁ כָּאֵלֶּה שֶׁנִּכְנָסִים לַבַּיִת גַּם אִם הֵם אֵינָם מֻזְמָנִים. כָּזֹאת הָיְתָה אֶסְתֵּרְקֶ'ה. לֹא הִיא פָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת, אֶלָּא הַסַּקְרָנוּת שֶׁלָּהּ. הִיא נֶעֶמְדָה בְּמֶרְכַּז הַמִּטְבָּח הַדַּל וְקָרְאָה: "גְּבֶרֶת חֲנִינָא, גְּבֶרֶת חֲנִינָא, הַמַּאֲפֶה שֶׁלָּךְ נִשְׂרָף! הַחַלּוֹת שֶׁלָּךְ נֶחְרָכוֹת! הַפִּתּוֹת שֶׁלָּךְ עוֹלוֹת בָּאֵשׁ!"

 

תְּחִלָּה אָמְרָה זֹאת הַשְּׁכֵנָה בְּלַעַג, אֲבָל בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע נַעֲשָׂה נֵס וְהַתַּנּוּר נִמְלָא בְּחַלּוֹת שַׁבָּת יָפוֹת וּתְפוּחוֹת שֶׁהֵפִיצוּ רֵיחַ נִפְלָא. נֵס! עַכְשָׁו קָרְאָה אֶסְתֵּרְקֶ'ה בִּדְחִיפוּת: "מַהֲרִי גְּבֶרֶת חֲנִינָא, הָבִיאִי מִרְדֶּה! הָבִיאִי כַּף גְּדוֹלָה לְהוֹצִיא אֶת הַחַלּוֹת!"

 

גְּבֶרֶת חֲנִינָא שָׁמְעָה אֶת הַצְּעָקוֹת וְהֵצִיצָה מֵעֲלִיַּת הַגַּג. גַּם הִיא רָאֲתָה כִּי הַתַּנּוּר הָרֵיק שֶׁלָּהּ נִמְלָא חַלּוֹת וּבָצֵק תּוֹפֵחַ וּמִיָּד הֵבִינָה כִּי נַעֲשָׂה לָהּ נֵס.
הִיא יָרְדָה מְחַיֶּכֶת מֵעֲלִיַּת הַגַּג, וּמִרְדֶּה גָּדוֹל בְּיָדֶיהָ. "אֶסְתֵּרְקֶ'ה, יֹפִי שֶׁבָּאת. בְּדִיּוּק עָלִיתִי לְהָבִיא אֶת הַמִּרְדֶּה כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת הַחַלּוֹת שֶׁאָפִיתִי לְשַׁבָּת. הַפַּעַם אָפִיתִי יוֹתֵר מִתָּמִיד, אוּלַי תִּקְּחִי לָךְ חַלָּה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם? לַחַלּוֹת שֶׁלִּי יֵשׁ טַעַם שְׁמֵימִי."

 

אָמְרָה וְשָׁלְפָה שְׁתֵּי חַלּוֹת חַמּוֹת וּטְרִיּוֹת מִתּוֹךְ הַתַּנּוּר וְנָתְנָה אוֹתָן לְאֶסְתֵּרְקֶ'ה הַנִּדְהֶמֶת. כְּשֶׁחָזְרָה הַשְּׁכֵנָה לְבֵיתָהּ אָמְרָה לְבַעֲלָהּ: "מוּזָר, מוּזָר מְאוֹד. כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי נִדְמֶה הָיָה לִי שֶׁהַתַּנּוּר רֵיק, וְהִנֵּה פִּתְאוֹם... כְּבָר אַרְבָּעִים שָׁנָה אֲנִי בְּעִסְקֵי אֲפִיָּה וְדָבָר כָּזֶה עוֹד לֹא רָאִיתִי."

 

וּגְבֶרֶת חֲנִינָא נָשְׂאָה עֵינֶיהָ לַשָּׁמַיִם וְהוֹדְתָה: "תּוֹדָה אֵלִי הַטּוֹב עַל הַחַלּוֹת שֶׁשָּׁלַחְתָּ לִי. תּוֹדָה עַל שֶׁנֶּחְלַצְתָּ לְהַצִּיל אוֹתִי מֵעוֹד עֶלְבּוֹן וּבוּשָׁה. בְּלִי נִסִּים אֲנִי לֹא יוֹדַעַת אֵיךְ הָיִיתִי מַחְזִיקָה מַעֲמָד בַּבַּיִת הַזֶּה".