נו, אז אני סקסית, ובכל זאת אין לי אף אחד

מה לעזאזל כבר צריך? בסך הכל זוג עיניים אחד שיבחין בי, שיידע להיכנס אליי פנימה ולגלות עולם ומלואו של טוב לב, של ילדה רגישה שלא התבגרה כל כך, שיש לה מה לתת

כן, אני סקסית, למרות הזלילות שלי בסופי שבוע. כן, אני נראית מצויין, למרות שאני לא בת 16, כן, אני כשרונית בטירוף, מציירת ומאיירת, כן, למדתי, טיילתי בעולם, בנוסף לכל אני דוברת חמש שפות. ויחד עם זאת, אני לא מאושרת. אני לא מסופקת. ולא מדובר בסקס, מדובר בתכלית החיים. היום אני קוראת לעצמי "אופסימית". השילוב של אופטימית עם פסימית.

 

חוץ מלהשלים עם המצב, מה אני יכולה עוד לעשות שלא עשיתי, כדי לא להישאר לבד?

 

טורים שלמים נכתבו כאן, ההצעות זרמו וממשיכות לזרום אליי למייל, אני נחשפת בכל יום לעשרות גברים פוטנציאליים בזמנים ובמקומות שונים, ולמרות כל זאת – אני עדיין לבד.

 

כן, לא שחררתי אותו. אני מודה. אבל אני מחפשת תחליף. באמת שאני פתוחה בדעותיי, ואפילו אין לי תיאור של הגבר שאני רוצה. הוא יכול להיות ממוצא אשכנזי, כורדי או תימני, אינני פוסלת דבר.

 

אולי אני בכלל צריכה ללכת לתוכנית גמילה ממנו, ואז שאר הבעיות, כמו הזלילה למשל, ייפתרו ממילא.

 

ממש לאחר הפרידה הראשונה שלנו הלכתי לטיפול פסיכולוגי. הרגשתי אשמה. יותר נכון, הוא שכנע אותי שזה קרה בגללי. אז רציתי לתקן. רציתי לבדוק ולהודות בטעויות אם היו. ברור שהיו, הרי אני לא מושלמת. חוץ מלטחון שם דברים כמו מה עשיתי וכמה פעמים צלצלתי, מה כתבתי ומה שלחתי, מה הוא ענה, ולמה הוא התכוון בהודעות הטקסט, להיכנס למינוס בבנק ולחקור את האבולוציה של אמא ואבא שלי, לא הפקתי לקחים. הדבר היחיד שקרה לי – איבדתי את החשק לקנות בגדים באובססיביות. ברור שלתהליך ההשמנה היה צד בעניין, כי התעקשתי לא לקנות בגדים במידה גדולה יותר ולכן הסתפקתי בטייטס וטוניקה.

 

למשקל שלי יש עליות וירידות, לא חדות. מדובר בעלייה של שבעה קילו מקסימום, שנראים ומשפיעים במיידית על המראה שלי לכאן או לכאן. למזלי, אני נחשבת די גבוהה. אבל עזבו את האוכל וההשמנה, העניין הוא: האשמה העצמית. הוא שכנע אותי שכל זה קרה בגללי ולא בגללו.

 

כשתפסתי אותו מתקשר עם האקסית הקודמת, הוא אמר שהיא צריכה אותו, הוא נשבע שלא יהיה איתה בקשר. חצי שנה אחר כך מצאתי תמונות שלה בפלאפון שלו כשגרתי איתו.

ויתרתי וחזרתי. פיתחתי רגישות מיוחדת לשיחות קצרות שפתאום היו מתנתקות כי "אין קליטה". זה מה שהוא היה אומר. אני הייתי שם, אז איך תהיה קליטה?

 

כולם מבלי יוצא מן הכלל אמרו לי שהוא גבר בוגדני

היריעה קצרה מלהכיל את הדברים הקטנים שהיו וקרו. כולם מבלי יוצא מן הכלל אמרו לי שהוא גבר בוגדני, לא אמין. אני חשבתי שהוא נכה רגשית. לפעמים היה נדמה שהוא מצוי בגן סודי משלו. אין כניסה אליו. הוא יוצא רק כשבא לו. כמו צב, מוציא את הראש רק כשהוא צריך או רוצה. ברגע שתראו צב, הוא יכניס את הראש הביתה. עכשיו לכו חפשו צב אחר בסביבה.

 

על שאלות פשוטות כמו "מה השעה?" הוא היה מרגיש תחת חקירה. "איתך, זה כמו ללכת ערום ברחוב, את הכל יודעת" (הייתי שוטרת כמה שנים. אני פשוט שמה לב לדברים וזוכרת גם פרטים קטנטנים).

 

פעם, לפני שהכרנו, הייתי דואגת להתאמן לפחות חמש פעמים בשבוע,לאכול אוכל בריא, לעסוק בתחומים שאני אוהבת. עם השנים ביטלתי את עצמי למענו. כן אני יודעת זו טעות. לפחות אני מודעת לה.

 

אני רואה מכוערות, שמנות, גדולות, לא יפות - ונשואות!

מאז שנפרדנו, כבר יותר מחצי שנה, אני לא עושה כלום. ויחד עם זאת, כשאני יוצאת, הסביבה דואגת לאותת לי שאני נראית מצויין. לא נגמלתי ממנו, לא מתאמנת, לא עובדת כרגע, ולמרות הכל נראית טוב. אז מה? איך זה עוזר לי? אני רואה מכוערות, שמנות, גדולות, לא יפות - ונשואות! למה? אין אחד בכל היקום הזה שהוא עבורי?

 

כמה אפשר? עד מתי אני אתהלך ברחובות ואביט בקנאה על הזוגות האלה שהולכים יד ביד בימי שישי בבוקר?

 

כמה אפשר לשמוע על זגות נהדרים ומושלמים שהכירו דרך האינטרנט והם נשואים באושר?

 

עד מתי אני אאמין לנומרולוגית, לאסטרולוגית ולמדיום, שעד שנת תרפפ"ו ובעוד כשש נקודות זמן אתחתן?

 

כמה שנים ייקח לי לשכוח אותך, לא לחשוב עליך בבוקר ובלילה?

 

אומרים שלכל אדם יש את הזיווג שלו, הנפש התאומה. ואם מזלך מתמזל, תפגוש אותה. אני מאמינה שהוא היה ועדיין הנפש התאומה שלי, הוא התיקון שלי והוא הזיווג שלי - אחרת אי אפשר להסביר את כל מה שעברתי איתו.

 

אתם יכולים לקטול אותי עכשיו ולכתוב לי כמה אני אובססיבית, פראיירית, שאני צריכה להמשיך הלאה ובדרך להביט במראה – לא חסר לך כלום!!! תודה לאל, אני בריאה. שלמה.

 

אז מה לעזאזל צריך? זוג עיניים אחד שיבחין בי, שיידע להיכנס אליי פנימה ולגלות עולם ומלואו של טוב לב, של ילדה רגישה שלא התבגרה כל כך, שיש לה מה לתת.

 

אז למה אף אחד לא מתחיל איתי? למה אלה שאני כבר רוצה ליצור קשר איתם הם תפוסים, או הומואים? איפה אני צריכה להסתובב? איפה לא הייתי, מה לא עשיתי? חיפשתי פה ושם, בים באוויר וביבשה. אבל כלום לא קרה. כמעט שש שנים, זה הוא. בחיים, בחלומות, בדימיון ובמציאות, ועכשיו בעיקר בזכרונות.

 

אז אולי עדיף כבר להישאר לבד, ובגיל 80, כשלא אהיה סקסית יותר, אמצא חבר עם זיכרון קצר ועם פתיל ארוך ויחד נהיה בבית אבות.

 

כיתבו לי