"למדו את הילדים שמותר לזייף"

מה קורה לילדה שאומרים לה בכיתה א' "את מזייפת. תעשי רק עם השפתיים"? היא מפסיקה לשיר, להרבה זמן. הפסיכולוגית שירלי יובל-יאיר מזכירה לכם כמה חשוב ללמד את הילדים שמותר גם לזייף

אתמול בארוחת הערב – נפל דבר. עלבון רועם הרעיש את שמי המטבח כשבתי הבכורה שלחה חץ אכזרי לתוך הלב של אחותה הצעירה ואמרה: "את מזייפת!"

 

זה היה באמצע מופע שירים שערכה הקטנה מולנו בהתלהבות רבה. צמד המילים הקר הזה: "את מזייפת" – ניתך עליה כמו ג'ריקן מים על מדורת ל"ג בעומר. בבת אחת היא קפאה והשתתקה המומה, אבל בין רגע חידשה את ההבעה הקולית שלה – ופרצה בבכי תמרורים.

 

בשבילה, תגובה כזאת מאחותה הגדולה, שידועה בקולה היפה ובכשרונה הבימתי – היא תגובה אכזרית במיוחד. כמובן שנכנסתי בגדולה, גם בגלל שאני לא אוהבת רסיסי רוע כאלה, אבל גם בגלל שכבר שנים אני תומכת נלהבת של זכות יסוד אנושית – הזכות לזייף.

 

"תעשי רק עם השפתיים"

אני רוצה לייחד את הטור הזה לדיון בסוגיה החשובה הזו – עד כמה אנחנו מרשים לעצמנו לזייף, עד כמה אנחנו מאפשרים את זה לילדים שלנו ואיזה מחיר אנחנו משלמים על המאמץ "לשיר יפה" בכל רגע נתון?

 

מזה שנים רבות שאני עוסקת במוזיקה ובשירה. אני שרה בעצמי ומלמדת פיתוח קול וגם כפסיכולוגית אני משלבת את שני העולמות ועובדת עם אנשים באמצעות שירה ושירים.

 

מטופלת סיפרה לי פעם על חווית ילדות שגרמה לה להשתתק למשך שנים. זה היה בקיבוץ, לקראת טקס השבועות המסורתי. היא היתה אז בכיתה א' ועמדה חגיגית על הבמה הגדולה בחזרה הגנרלית. 15 שיבולים מתוקות עמדו לבושות לבן ושרו את "ים השיבולים", כשלפתע עצרה המנצחת את החזרה והכריזה במקרופון כשהיא פונה אל אותה ילדה: "השיבולת השניה מימין – את מזייפת. אל תשירי, תעשי בבקשה רק עם השפתיים, טוב?"

 

ומאותו רגע, נדם קולה של אותה שיבולת, להרבה שנים.

 

אני מכירה את הכוח של המילים האלה, של איזו הערה ביקורתית כזאת או אחרת. לכאורה, סתם אמירה, אחת מרבות שחולפות בין ילדים, בין אחים, בין מורה לתלמיד, בין הורה לילדו.

 

אני יודעת כמה אמירות מהסוג הזה נצרבות בנשמה. אנשים סוחבים איתם הרבה שנים את האמירות הפוצעות האלה ומוותרים בגלל זה על תענוגות ונטיות לב. הם מוותרים על התנסות יצירתית. הם מאבדים את האומץ.

 

איך צריך לשיר

אפשר לראות את זה מאוד ברור כשמסתכלים על התהליך שעובר ילד – בהקשר לשירה. כשילדינו קטנים מאוד, הם שרים המון. הם שרים באופן ספונטני. ילדים הם גם מלחינים נהדרים, הם ממציאים מנגינות ונהנים מזה מאוד. ואז הם מתחילים ללמוד שירים בגן והמורה למוזיקה מלמדת אותם לשיר לפי מנגינה מסויימת, להקשיב איך כולם סביב שרים כ"איש אחד" והנה לאט לאט מזדחל פנימה איזה קנה מידה של "איך צריך לשיר".

 

וככה מתישב לו הצנזור האכזרי הזה בתוך הנשמה שלנו. מין פקח חמור סבר וקפוץ שפתיים שלוחש לנו מבפנים: את זה תעשי – כי את טובה בזה ואת זה – שלא תעזי!"

 

כי מה קורה לו לילד המזמר בחדווה, במעבר מימי הגן העליזים – לבית הספר, ומשם לחטיבה והלאה? הוא מתחיל להחריש. הוא לומד שלא כדאי לקחת סיכון, עדיף לשיר – רק אם אתה יודע להיות במנגינה יחד עם כולם, עדיף לצייר רק בתוך הקוים.

 

וכך הולכים השרירים היצירתיים ומתנוונים.

 

להיות אדם יצירתי

היכולת להתפתח לאדם יצירתי קשורה בחופש פנימי, בחופש לטעות, לזייף, להמציא משהו משלך, לעצב את הקול שלך, הקול המיוחד והחד פעמי, להמציא מנגינה חדשה. ובעיקר לא לפחד להתנסות ולא לוותר על דברים שנעים לך לעשות – רק בגלל שזה לא בדיוק כמו שאחרים מצפים.

 

כמטפלת, אני מלווה אנשים בתהליכי הצמיחה וההתפתחות שלהם. אנשים מדברים הרבה על ויתורים שעשו לאורך הדרך ובמיוחד על יצירתיות ושמחה שהיתה בהם והושתקה. כהורים, אנחנו צריכים להיות רגישים לעניין הזה.

 

אנחנו צריכים לגדל ילדים שמוכנים לזייף, שלא נבהלים מזה נורא. וזה תלוי בנו, במסר שאנחנו מעבירים להם ובמידה בה אנחנו נותנים להם את הזכות לזייף.

 

שירו עם הילדים שלכם, אבל גם תזייפו איתם, זייפו בגאון ובגאווה, שמשו מודל גם לעניין הזה – לעשות משהו גם כשהוא לא יוצא לך מושלם. לעשות משהו רק מתוך ההנאה שבדבר ולא לוותר על החופש להתנסות. ואף פעם אל תגידו לשום שיבולת קטנה בסביבתכם לעשות רק עם השפתיים...

 

שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית ויוצרת בתחומי המוזיקה והבמה, מטפלת באופן פרטני ומנחה סדנאות של טיפול באמצעות שירה.