כמו כולם, הרי גם אני מכוסה בקונסילרים

לצד פרשיית הבית בכרמיה, פרשיית מעטפות הכסף ופרשת ראשונטורס, יש מקום של כבוד ל"פרשיית קונסילר". הרי אין לפנינו מקרה תמים של התייפייפות חגיגית, לפנינו תחפושת של ממש, הפיכה לישות אחרת, למצג שווא, יצירת זהות בדויה

לא להאמין, אבל המין האנושי עשה זאת שוב והמציא דבר שמתעלה על כיבוש הירח ומכשיר הפקס: קונסילר. זה התחיל בדייט תמים, הלכנו לנו בטיילת של נמל תל אביב והתלהבנו מאיזו ציפור ששיחקה עם דג באוויר, זרקה ותפסה, זרקה ותפסה. כאשר בלעה הציפור את הדג, פרצה הגברת במחיאות כפיים, תוך נסיון לסחוף לעניין את הצופים האחרים. ובעוד הדרמה של נשיונל גאוגרפיק מתרחשת ממש מעלינו, אני רואה פתאום מולי את ה'. לא, אין לי בשורה משיחית, ועוד לפני שיווצרו ציפיות מעין אלו, אבהיר, אין אני מתכוון לאלוהים, אלא לבחורה שבקיצור נקרא לה ה'.

 

היה משהו מוזר ב-ה', אותה אני מכיר היטב ממקום אחר לגמרי. בהתחלה חשבתי שזה הבחור שהיה איתה ששיווה לה חזות אחרת. אבל אחרי שלוש שניות זה היכה בי: היא יפה! איפה הפצעונים, איפה הסימנים השחורים, הכתמים למיניהם, איפה כל העניינים, ובקיצור – מי את ומה עשית עם ה' האמיתית? שיחה חביבה וקצרה שלחה אותה לענייניה ואותי לענייניי. "הפרצוף שלה נראה אחרת, עד כמה שזכור לי", סיפרתי לדייט שלי, והדייט ענתה במילה אחת שהיא עולם ומלואו: "קונסילר".

 

"קונסילר?", חזרתי אחריה, "אבל לא הבחנתי בשום קונסילריות, זה נראה טבעי לגמרי", התחלתי קצת לרחם על הבחור שאיתה. "אתה יודע מה זה קונסילר?", אמרה הדייט שלי והסבירה לי, "זה חומר חזק, מחולל פלאים".

 

בראשי כבר החלו לרוץ תמונות: בתי משפט, משטרות, אמנון אברמוביץ', אהוד אולמרט... לצד פרשיית הבית בכרמיה, פרשיית מעטפות הכסף ופרשת ראשונטורס, יש מקום של כבוד ל"פרשיית קונסילר". הרי אין לפנינו מקרה תמים של התייפייפות חגיגית, לפנינו תחפושת של ממש, הפיכה לישות אחרת, למצג שווא, יצירת זהות בדויה תוך הונאה והתחזות מדרגה ראשונה, זריעת אשליות הגובלות בניצול יחסי מרות, והפלה בפח של יונק תמים, שאין לדעת כמה היו לפניו וכמה יהיו אחריו. והלא אין זה שונה מנשוי שמציג עצמו כרווק, ממאבטח בסופר שטוען שהוא איש שב"כ, או מאדם שמשיל שבע שנים טובות מגילו הרשמי.

 

 

הלכנו לנו להנאתנו, מזג האוויר היה טוב, שאלתי את עצמי אם גם הבחורה הזאת שלידי התקנסלרה ונושאת על עצמה מטען כבד של אותו פלא, וזה שיתעורר איתה בבוקר ימצא לפניו מישהי אחרת. אין כל דרך לדעת, הקונסילרים של היום זה משהו, וכמו שאבא שלי היה אומר: "אמריקה".

 

"אז למה בעצם התגרשת?", שאלה אותי הבחורה כשהתיישבנו, ואני עניתי: "עזבי, זה לגמרי מאחוריי. כבר שכחתי הכל".

 

"באמת? אתה לא חושב על גרושתך?", התעקשה.

 

"מה פתאום", התעקשתי גם אני ועל פרצופי תימהון מהשאלה, המבטל כל צל מחשבה שיש בדבריה גרעין של צדק, כולי מוכן ומזומן לדבר על משהו מעניין באמת, כמו מה זה "אדממה", למה אנחנו מדברים אליה ביפנית במקום לקרוא לה פשוט "סויה", ולמה קערה קטנה של הקיטניה הזאת עולה 30 שקל.

 

זה היה דייט טיפוסי. כולם היו שם. ישבנו לנו ושוחחנו, ומאחורי כתפה הופיעה פתאום האמא ונעצה בי מבט, ואחריה האבא ששאל משהו. אחר כך הבוס מהעבודה, ואחרי שאלה נעלמו באו החברות, והחברים, והחבר'ה מהתנועה, והמורה לנהיגה, והגננת מפעם, והמחזר האחרון, ושלושת האקסים, והקוסם מהבת-מצווה, וכולם התייעצו, בחנו ושאלו זה את זה אם זה המועמד המתאים ביותר לעלות לדרגת בח"ל. גם אצלי היתה התכנסות, ובאה הידידה החומה, והידידה הצהובה, וכל מיני חברים מהתיכון, והמוהל, והמשפחה לדורותיה, כולל אלה שכבר מזמן הלכו לעולמם, ואריה מכפר סבא בא, וגם איזה סוס שאני לא מכיר, וכולם ליחששו מאחורי כתפי: נו, מה אתם אומרים? זאת היא? חבר אחד אמר: "היא קצת מלאה, לא?" והסבא אמר: "אז מה, כולן משמינות בסוף". והסבתא סיכמה: "נו שוין, שהילד יחליט וזהו". כך עבר הזמן, וכבר התכוונתי לתפוס דיבור עם המלצר בקשר לחשבון בבקשה. אבל עוד מחשבה היתה לי בראש.

 

תחת האור האדום של בית הקפה לא יכולתי לנחש אם לבחורה שמולי יש קונסילר כמו ל-ה', או אמצעי טישטוש והסוואה מתוחכמים יותר שטרם נודעו לי. אבל אל מול קליפות האדממה הנערמות בצלחת הבנתי שכולנו משתמשים בקונסילרים. האחד מסתיר את הפצע מתחת לאף, שני את הוריד שליד העין, ואחר את נקודת החן שעל הסנטר. וכשזה לא קונסילר של הפנים, הרי זה קונסילר של הנשמה: כולנו כולנו מסתירים צלקות כאלה או אחרות, רגשות שישנם או שאינם, מצבי רוח לא מושכים, חששות לא שיווקיים, ביקורת עצמית, אכזבות שהיו פעם אבל יושבות איתנו גם עתה. ומה איתי? האם אינני מכוסה בקונסילרים בעצמי? מה עם מצגי השווא שלי?

 

"בקשר למה ששאלת", אמרתי לה פתאום, "הגירושים היו כואבים מאוד, קשים לשנינו. זה עדיין חלק ממני, אני רק יכול לקוות שכשאפגוש את הבחורה הבאה אוכל לשכוח מזו שהיתה".

כן, כך אמרתי, והיא הסתכלה עליי וירקה איזו קליפה של אדממה.

 

בלי שום קשר, כנראה לא ניפגש שוב.

 

המשך בשבוע הבא