החיים הם גן שעשועים, ואהבה היא כמו נדנדה

אחת, שתיים, וש.... לוש! וגם אם אנחנו מוכנים, הצניחה למטה מפחידה כשהאדמה מתקרבת במהירות. נתקפים אימה לרגע, אבל אז מגיעים למטה ונרגעים, כי האדמה קרובה והכל בסדר, אבל לפני שאנחנו שמים לב אנחנו מתרחקים ואנחנו שוב באוויר

נסו רגע להיזכר בימים ההם, כשהיינו ילדים. היינו הולכים עם אחד ההורים או האחים לגן השעשועים ומבקשים מהם שינדנדו אותנו על הנדנדה. הם היו עומדים מאחורינו, מרימים אותנו גבוה גבוה, הלב שלנו מתחיל לדפוק חזק מההתרגשות ומהפחד - ואז היו משחררים אותנו ואנחנו היינו צונחים למטה למטה, עולים גבוה בצד השני, וחוזרים אליהם, עולים גבוה, יורדים, עולים ויורדים.

 

תמיד תהיתי, בתור ילד קטן וחנון, איך זה שמי שדוחף את הנדנדה נשאר לעמוד באותו מקום ובכל זאת הנדנדה לא פוגעת בו. כשהייתי דוחף ילדים אחרים בנדנדה הייתי זז אחורה, כי הייתי בטוח שהנדנדה תפגע בי אם אשאר לעמוד, והיא תמשיך לנצח להתנדנד עד שמי שנמצא עליה יקפוץ או מישהו יעצור אותה.

 

כשגדלתי, והייתי לילד גדול וחנון, למדתי מה עומד מאחורי זה - עקרון פיזיקלי של מטוטלת. רציתי להביא לכם את ההסבר המדעי, אבל היו מעורבות בו אותיות ביוונית, ואני, שכשלתי בלימודי המכניקה בתיכון בצורה קולוסאלית, לא ממש הצלחתי להבין את זה, לא כל שכן להסביר את זה לכם. מה שאני כן זוכר (ואם אני טועה במשהו, אני מצטער) זה שהמטוטלת לעולם לא תגיע עד לנקודה שממנה יצאה. היא תמיד תאבד קצת מהגובה שלה בגלל החיכוך עם האוויר, ולא משנה כמה גבוה נתחיל, היא לעולם לא תחזור לשם, עד שבסוף, החיכוך יעצור אותה לגמרי גם אם לא נקפוץ או נוריד רגליים לרצפה.

 

גדלתי, בגרתי והפכתי לעלם צעיר, או משהו רומנטי שכזה, ובמקום ללכת לגן שעשועים אמיתי (למרות שהתחת שלי עדיין מתאים בגודלו לרוב הנדנדות בארץ) התחלתי לבלות בגן השעשועים של החיים.

התאהבתי והתאהבו בי, הכרתי אנשים חדשים ואנשים ישנים נעלמו מחיי, פגעתי ונפגעתי, ממש כמו ילד בגן שעשועים שיש לפניו מתקנים – לפעמים אתה על המגלשה ומגיע למטה בצרחות של כיף, ולפעמים אתה מזיז את הרגל לא נכון והיא נתקעת בצד של המגלשה או ברצפה למטה והצרחות של הכיף הופכות לצרחות אימה וכאב שמזניקות כל הורה בסביבה לאסוף את הילדים שלו כי יש אזעקה.

 

כן, החיים הם גן שעשועים, ואהבה, האהבה היא כמו נדנדה: אנחנו מתחילים למטה ומגיעים גבוה גבוה, יש מי שמרים אותנו למעלה, גורם ללב שלנו לדפוק כמו מטורף, אנחנו מתרגשים ומפחדים ממה שהולך לבוא אבל יודעים שכנראה הולך להיות לנו כיף חיים עוד שנייה.

 

לפעמים הוא מפתיע אותנו ומשחרר בלי שנשים לב

ואז הוא משחרר. לפעמים הוא מפתיע אותנו ומשחרר בלי שנשים לב, ולפעמים הוא סופר עד שלוש ומשחרר... אחת... שתיים... שלוש! וגם אם אנחנו מוכנים, הצניחה למטה מפחידה כשהאדמה מתקרבת במהירות. אנחנו נתקפים אימה לרגע, אבל אז מגיעים למטה ונרגעים, כי האדמה קרובה אלינו והכל בסדר, אבל לפני שאנחנו שמים לב אנחנו מתרחקים ואנחנו שוב באוויר וחסרי שליטה ונשימה ולא יודעים מה לעשות, ופתאום מגיעים למעלה ונופלים אחורה בלי לדעת מה יקרה ו... שוב אדמה... ושוב למעלה, ולמטה – פחד ורוגע.

 

אז יקיריי ויקירותיי, כשאהבה משחררת אתכם, זה כמו מטוטלת: מתחילים מדפיקות לב גבוה למעלה, בלי לדעת מה הולך לקרות, אבל מתקרבים לאדמה ונרגעים, וחוזר חלילה. ואז יש לנו שתי אפשרויות, כל אחת מהן תפסיק את זה בסוף – או שקופצים מתישהו ומפסיקים את הטלטול בין שמיים לארץ, או שמחכים קצת והפיזיקה תעשה את שלה ואנחנו נפסיק להיטלטל חסרי שליטה. ופיזיקה, כמו פיזיקה, מדייקת תמיד, ולא משנה מה נעשה וכמה גבוה, מפחיד ועצוב נתחיל, המטוטלת של הכאב שלנו לעולם לא תגיע לאותו הגובה.

 

(ואם אתם נורא פוחדים מנדנדות, בקשו מחבר שיעמוד מאחורה, רק ליתר ביטחון).