האם העושר מביא לאושר?

בשביל להרגיש ביטחון חומרי מספיק שלא להיות עני. אז למה בכל זאת רבים מאיתנו מפנטזים על כסף, כסף ועוד כסף? רוחמה וייס לומדת את הגדרת העושר והאושר של חכמי התלמוד

ברכה בולמית 

פרשת בחוקותי, החותמת את ספר 'ויקרא' מציעה רשימה מפוארת של ברכות המיועדות לשומרי דרך ה' וקללות שינהלו את חייהם של האנשים שיסורו במדרכו. אני קוראת את פסוקי הברכה ומוצאת שהם מתארים חוויה בולמית. חוויה של רעב תמידי. פסוקי הברכה מעוררים את השאלה האם יש 'עושר השמור לבעליו לרעתו' (ויקרא כו, ג-י):

 

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם: וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם: וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ:

 

את הגשם תן רק בעתו 

שימו לב לפסוקים שלפנינו – כל ברכה נפתחת בשקט ומסתיימת בקול תרועה. ברכת הגשם פותחת בהבטחה: 'ונתתי גשמיכם בעתם'. לי נדמה שדי היה לנו בכך. מה נכון ומרגיע יותר מגשם הניתן בעתו? אלא הרעב וחוסר השקט מתגברים והברכה ממשיכה לנצח את עצמה: 'והשיג לכם דיש את בציר' – מי צריך את זה? למה תחרות ולמה להשיג? היה כל כך רגוע כשהכל היה בעתו אבל חוסר השקט גרם לברכה לגלוש.

 

גם ברכת השלום הנפתחת בשקט יודע גבולו: 'ונתתי שלום בארץ וטשכבתם ואין מחריד' ומתקדמת אל תאוות כיבוש שמציעה עוד ועוד רעש: 'ורדפתם את אויבכם ונפלו לפניכם...' כאילו לא די לנו בברכה 'חרב לא תעבור בארצכם'. אם ארצנו נקייה מחרבות מלחמה מה יכול לגרום לנו לפצוח במלחמות כיבוש?

 

'וישן מפני חדש תוציאו' מזכיר ארון בגדים של מי שתקפתה בולמיית קניות. מוציאים את הישן ומכניסים את החדש. כאילו מה? למה? מניין הרעב הבלתי מסופק?

 

'לו הייתי רוטשילד' או, למה אנחנו רוצים להיות עשירים? 

לכאורה זו שאלה טיפשית. אנחנו רוצים להיות עשירים כיוון שעשירים יכולים לעשות הרבה דברים שעניים לא יכולים לעשות. יחד עם זאת ברור (ופסוקי הפרשה שלנו מלמדים זאת היטב) שתאוותנו לעושר לא קשורה רק לסיפוק הצרכים החומריים, וכיוון שמחקרים מלמדים שאנשים עשירים לא מאושרים יותר מאנשים שאינם עשירים (יש סף כלכלי מסוים, די נמוך, שהחיים תחתיו פוגמים באושר. אך מעבר לסף זה אין קשר בין אושר ועושר).

 

אנשים רבים בינינו מוטרדים מבעיות פרנסה, מפוטרים ממקום עבודה, מחפשים עבודה חדשה ומנסים בכל עת לארגן מחדש את התקציב המשפחתי, כך שיתאים לצרכים ולרמת ההכנסה. לא קל לשאת את עצמינו במצבים האלה. כסף הוא עניין מורכב ורגיש. אין ספק שקשה להיות עני, אבל בין עני לעשיר יש קשת גדולה של אפשרויות כלכליות שכולן מציעות מידה סבירה של ביטחון. בשביל להרגיש ביטחון חומרי (ובשביל להיות מאושרים) לא צריך להיות עשירים, מספיק שלא להיות עניים. אז למה בכל זאת רבים מאתנו מפנטזים על עושר?

 

איזהו עשיר? 

התלמוד מספר לנו על כמה חכמים יהודיים, במאה השניה לספירה, שניסו להתמודד עם התשוקה הנפוצה להתעשרות. איך הם עשו זאת? הם ערכו ביניהם מעין 'משחק', 'תרגיל מחשבתי' בו הציע כל חכם הגדרה למושג עושר. כפי שתראו, ההגדרות המעניינות שזכו להיכנס לדפי ההיסטוריה, מאתגרות את הפנטזיה של העושר. הן בוחנות אותה ולעיתים מעבירות עליה ביקורות, הן קורצות אליה ואלינו ומבקשות לשאול אותנו (כך נדמה לי) מה באמת חשוב לנו בחיים והאם כסף יכול לספק את זה. הנה ההגדרות (תלמוד בבלי מסכת שבת דף כה עמוד ב):

 

איזה עשיר? 

 

 1. כל שיש לו נחת רוח בעשרו, דברי רבי מאיר.

 

2. רבי טרפון אומר: כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות, ומאה עבדים שעובדים בהם.

 

3. רבי עקיבא אומר: כל שיש לו אשה נאה במעשים.

 

4. רבי יוסי אומר: כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו.'

 

לפנינו ארבע תשובות שונות ועתיקות לשאלה 'איזהו עשיר?'.

 

רבי מאיר טוען שעשיר הוא אדם שמרוצה ממה שיש לו (ובנוסח מוכר יותר: 'שמח בחלקו'). עוני הוא סבל אמיתי, אבל לתאוות העושר אין גבולות. הגבול היחיד הוא גבול פנימי, העושר הוא היכולת לשים גבול ולשמוח בקיים. עשיר הוא אדם שיודע להיות מאושר.

 

רבי טרפון, שהיה בעצמו עשיר גדול (ולמען האמת ולפי כמה אגדות היה אדם תאב ממון), מציג עמדה נטולת הומור וביקורת ביחס לכסף. רבי טרפון אומר: 'עשיר הוא עשיר. עשיר הוא מי שיש לו המון כסף, ותעזבו אותי מנסיונות ההתחכמות שלכם'.

 

רבי עקיבא התחתן עם בתו של אחד מעשירי ירושלים ששמו כלבא שבוע. אשתו של רבי עקיבא הייתה אשה שבחרה בחירה מרתקת – היא ויתרה על העושר של אביה ובחרה להקדיש את חייה להצלחה של בעלה כתלמיד חכם (אני לא בטוחה שאני מזדהה עם הבחירה שלה, אבל זו הייתה בחירה אמיצה). רבי עקיבא אומר לנו שיש דברים שאי אפשר להשיג בכסף והנעלה שבהם היא האהבה. כסף לא יכול לקנות אהבה.

 

ורבי יוסי, הוא בעיני המצחיק והחכם בכולם. בזמנם של החכמים האלו ברוב הבתים לא היה בית שימוש. עשיר, אומר לנו רבי יוסי, הוא מי שיש לו בית שימוש בבית. ואני חושבת בחיוך על תמונת העושר שמציע לנו רבי יוסי - על שולחנו של העשיר מונחים מעדנים בשפע. העשיר מארח אנשים רבים וכולם אוכלים, שותים ונהנים. רבי יוסי מזכיר לנו שזמן קצר לאחר הסעודה, עובר האוכל היקר והמעודן לבית השימוש. עושר לא מספק אושר. עושר מספק הנאות קצרות שסופן המהיר בביוב זה או אחר.

 

ובבית המדרש של הטוקבקים

 

את הסיפור המרגש של השבוע הביא גבי (2) ואני ממליצה לשוב לטור הקודם ולקרוא וגם – להפנות אותנו בבית המדרש לרבנים וקהילות שמציעים תוכניות בת/בר מצווה לבעלי צרכים מיוחדים. ובשבת הבאה עמיחי יוביל את הלימוד ואני מבטיחה לטקבק משורות בית המדרש.

 

שבת שלום