"מכתב בדואר? אמא, את נורמלית?"

המתבגרים של ענת לב-אדלר ממש לא מצליחים להבין איך יכול להיות שאמא שלהם, בילדותה, כתבה משהו למישהו ואז חיכתה שבועיים, שלושה או אפילו חודש שלם לתגובה. "למה לא חיפשת אותו בפייסבוק?" הם תוהים והיא מתגעגעת לריח של מכתב ובוּל מארצות רחוקות

ישבתי על רצפת החדר, הילדים על המחשב, מוכרים וקונים סחורה עבור הרסטורנט סיטי שלהם, וניצלתי את חלוקת הקשב הקריסטלית, המאפשרת להם להזיז טבחים מעמדה אחת לשנייה ולהאזין בו זמנית.

 

סיפרתי להם שפעם, לפני עשרות שנים, היה לי מנהג מוזר - נהגתי להתכתב עם אנשים שלא הכרתי. "מה, במסנג'ר?" ירו בלי לעזוב עכבר או להזיז מבט מהמסך.

"לא, בעט. סטיק כחולה. על דפי מחברת שורה. זה נקרא להתכתב".

"ואז סרקתם אותם ושלחתם?"

 

"כן, שלחנו. אבל לא סרקנו. שלחנו בדואר. הכנסנו למעטפה עם בול והלכנו לשלשל את המכתב לתיבת הדואר. את מכתב התשובה קיבלנו לפחות כעבור שבועיים או שלושה".

"אמא, את ממש מימי רבין", נאנחו. שוב מטיחים בי את הרפליקה הקבועה שנועדה לסמן לי כי אני כבר ממש ענתיקה, מודל שיצא מהמחזור ואותתו לחברים שלהם במסנג'ר.

 

"למה שוב במסנג'ר?" שאלתי את הבכור. "אולי תזמין את ינאי אלינו?"

"עזבי, אמא, עכשיו הוא יבוא עד אלינו? ככה יותר נוח", פטר. ובערב יצטרפו שאר בני הכיתה לשיחת המסך הקבוצתית, יטיחו זה בזה עניינים לא פתורים באשר לליגת האלופות, יכתבו סופים חדשים למעללי ההפסקה, יתכננו את טורניר הכדורסל של מחר וירגישו שהם החברים הכי טובים בעולם.

 

ואיפה השעות הארוכות של להיות דבוקים יחד, באותו חדר מוגף ומחניק, עם בדיחות פרטיות והתגוששיות צפופות? ואיפה השעות הבלתי מסתיימות של המשחקים למטה – שבע אבנים, ספים, שמות, סימני דרך – לא מותירים להורים סיכוי לאתר את שובל הזיעה שלנו ברחבי השכונה, וחוזרים הביתה, כמסוכם, בשבע בערב, מטונפים ומורעבים עד מוות.

 

לנו לא היה מסנג'ר ולא טלפון נייד וגם לא הורים מודאגים שסימסו לנו כל שלוש דקות, אבל היה לנו חופש אמיתי להיות ילדים של השכונה.

 

רדופי טכנולוגיות

האם אני מרחמת על הילדים של האלף השלישי על שהם כל-כך רדופי טכנולוגיות ועשוקי חברותא או שאני מקנאה בהם על היכולת לערוך מצגת בשלוש דקות ולהעביר בשניות את המצלמה בנייד לתאורת לילה (מי בכלל ידע שיש כפתור כזה)? לא החלטתי עדיין. יש לכך פנים לכאן ולכאן, אבל הנה דברים שהילדים שלנו כבר לעולם כנראה לא יעשו:

 

• הם לא ילכו לעיר הנוער ברגל, בלילה, לבד, דרך פארק הירקון בלי לפחד שמישהו ישליך אותם לנחל.
• הם לא יעמדו בתור בטירונות כדי להתקשר מהטלפון הציבורי לחבר/ה או להורים.
• הם לא ישמרו על שקט בין 2 ל-4.
• הם לא יהפכו תקליט.
• הם לא יעשו סקס בלי קונדום.
• הם לא ישחקו גוגואים בגרסת הטבע (ומי שלא יודע שיש גוגואים מפלסטיק, שיתכונן).
• הם לא יסכמו ערכים מתוך אנציקלופדיית "מכלל".
• הם לא יצרפו מכתב אמיתי לחבילת שי לחייל.

 

למעשה, בפעם האחרונה שבדקתי איתם, הבנתי שכלל לא שולחים כבר שי לחייל. "שי לחייל? מה זה?" החזירו לי בשאלה ואני השווצתי בסיפור ההתכתבות ארוך השנים שהיה לי פעם, עם חייל צנחנים בשם זוהר, לו נהגתי לכתוב מכתבים מפורטים וארוכים מאז הייתי בכיתה ה' – אז קיבל לטירונות את חבילת השי לחייל ששלחתי אליו. אפילו שיר, אני זוכרת, צרפתי אז למכתב, והצנחן - ששלח בחזרה מכתב עם תמונה במדים ירוקים וכומתה אדומה - סיפר שנדלק על השיר ולכן החליט להחזיר תשובה.

 

14 שנים התכתבנו – עד שנישאתי, בגיל 24. הוא ליווה אותי במכתביו הארוכים והמתעניינים כאשר עליתי מכיתה ה' לכיתה ו', העניק טיפים לגבי הסלואו הראשון, נזף על טעם גרוע במוסיקה (מה פתאום פיקה צביק, לא שמעת על רוג'ר ווטרס?). הוא התרגש יחד איתי כאשר עברתי מהיסודי לתיכון (אז עוד לא היתה חטיבה), עודד מהיציע בזמנים הקשים של הבגרויות וצהל מאושר כאשר הוצאתי רישיון נהיגה.

 

"ממש חיכית שבועיים?"

התבגרנו יחד – בין השורות ובתוך הדימויים - כל מכתב ששלחנו זה לזו נכתב במהלך מספר ימים והכיל סיפורים ארוכים על האימונים, החופשות, הבחינות, הצופים, החבר הטרי, הרגילות, האופנוע, החברה החדשה, החבר'ה בשכונה. היה לנו את כל הזמן שבעולם לקרוא ולכתוב, הנחנו למכתב וחזרנו אליו ושוב המשכנו ושוב הפסקנו - וזה היה אחד על אחד ובלי הצורך לקבל מענה מיידי, לשתף קהילות או לצבור חברים בדף האישי כמו שהים צובר את קרינת השמש.

 

בתחילה, המעטפות ששלח נשאו את מדבקת הצנזורה וחותמת ד.צ. וכאשר השתחרר ממסלול הקצונה ועבר ללמוד בארצות הברית, התחלפו הבולים הכתומים של החיטה והשעורה בבולים מדיפי ניחוח של מקומות רחוקים, מודבקים על גבי איגרות אוויר בעלות שוליים אדום-כחול משוננים.

 

האם יש היום מי מהילדים של דור הטוויטר שליטף בעיניים בול ממדינה רחוקה? שפתח מעטפה בידיים צוהלות לקרוא את מתנת המילים שהיא מכילה? איזה סיכוי יש להם לנהל התכתבויות ארוכות שנים – כאשר השורות של המסנג'ר כל כך קצרות? וכיצד ילמדו על האינטימיות שמתהווה בין שורות הדף הפריך? את זה לא מלמדים בקורס לשיתוף קבצים. ואולי לא צריך היום מכתבים ארוכים כדי להעביר מסרים מהירים בטכנולוגיה צפופה של מציאות קצרת תוקף?

 

כשסיפרתי לילדים שלי, שעדיין היו שקועים בניהול המסעדה הווירטואלית, על ההתכתבות ארוכת השנים ושלפתי מהארון את השקית המרופטת שמכילה אינספור מכתבים מצהיבים ומעטפות מתפוררות, לקח להם כמה דקות להבין.

 

"אה. באמת. מכתבים אמיתיים. וממש חיכית בכל פעם שבועיים למכתב?"

"לפעמים גם חודש שלם. תלוי באיזה קצב התחשק לנו לכתוב ולהחזיר את התשובה. וגם תלוי בלוח הזמנים של צה"ל. לפעמים המתכתב שלי היה נעלם לאיזה אימון צבאי או לחופשה על האופנוע".

 

"נעלם, וחודש שלם חיכית שהוא יענה לך למה שכתבת? נו, אמא, באמת, אין דברים כאלה. אז למה לא חיפשת אותו בפייסבוק?" לכי תסבירי.

 

ענת לב-אדלר, עיתונאית ועורכת, מחברת סדרת ספרי המתנה בהוצאת "ידיעות ספרים": "סודות של משפחות מאושרות", "סוד השפע", "סודות של אמהות עובדות" ועוד.