אני לא מאוהב בה, אבל היא תקועה לי בראש

ידעתי שהיא אוהבת מישהו אחר. לרגע תהיתי אם אני כמו אותם התיירים - מגיע לאי רק לכמה שעות כדי להחריב אהבת אמת ולצאת מכאן. סיפור מהחיים, חלק רביעי

• הפרק הקודם: הרגשתי אשם שאני לא שולט בתשוקתי

 

למחרת בבוקר שוב ארזתי את התרמיל וטיפסתי על אוטובוס מקומי לכיוון אוצ'ו ריוס, התחנה הבאה שלי בג'מייקה. כל מה ששמעתי על נסיעה באוטובוס מקומי בג'מייקה לא יכול היה להכין אותי למה שעברתי במשך ארבע השעות הבאות. נוסע יושב על נוסע שיושב על נוסע, ובכל פעם שאתה בטוח שאין סיכוי שהם יעלו אדם נוסף, הנהג עוצר בצד ואוסף נוסע חדש למיני-ואן הזה שנקרא אוטובוס.

 

הנהג, שנוסע במהירות שלא תבייש שום נהג בפורמולה 1, מעמיד את הרכב על שני גלגלים בסיבובים חדים ולא מפסיק להשתמש בצופר שלו בכדי להזהיר נהגים אחרים שהוא בסביבה. החלטתי להרגיע את עצמי ובמקום להתרכז בנהיגה המופרעת של הנהג התרכזתי בחוף שנשקף לצידי הדרך ונשאבתי במחשבותיי אל האני, אל קינג דויד ואל האהבה שאיבדתי בבית. תהיתי אם אנחנו מונעים מדברים טובים להגיע אלינו. האם זה באמת נכון שיש אין ספור הזדמנויות שנקלעות בדרכנו בכל יום. והמחשבה שהטרידה אותי יותר מכל - האם קיים דבר כזה, "אהבת נצח"? או שזה צמד מילים בלתי אפשרי, שילוב לא הגיוני כמו אש ומים.

 

לקראת הצהריים הגענו לעיר הנמל אוצ'ו ריוס. אחרי שעתיים במקום הבנתי שאוצ'ו ריוס תהיה רק תחנת ביניים ללילה אחד, ושמחר באור ראשון אארוז את חפצי פעם נוספת ואמשיך הלאה ליעד הסופי שעליו המליצה האני בחום רב, כפר הדייגים נגריל, שנמצא בקצה המערבי של האי. האני הצליחה לשבות את דמיוני בתיאוריה הקסומים על רצועת חוף שנמתחת על פני 12 קילומטרים ושקיעותיה אינן נגמרות.

 

הנסיעה לכיוון נגריל לא היתה שונה בהרבה מהנסיעה לאוצ'ו ריוס: מיני-ואן קטן ודחוס באנשים שנעים מצד לצד בסיבובים מפותלים, כשברקע, באופן פרדוקסלי, מתנגנת מוזיקת רגאיי רגועה. בדרך עצרנו בעיר השנייה בגודלה בג'מייקה, מונטיגו ביי, כשבמפרץ העיר ניתן היה לראות ספינות תיירים ענקיות עוגנות ומהן נפלטים כמויות אדירות של תיירים שמגיעים "להחריב את האי לכמה שעות", כפי שתיאר זאת קינג דויד.

עיר הנמל אוצ'ו ריוס (צילם: אלעד שיינפלד)

 

רק המחשבה על קינג דויד העלתה בי געגוע והרגשת אי נוחות כאחד. הרי ברור שאני לא מאוהב בהאני, למה היא לא מצליחה לצאת לי מהראש? האם אלה העיניים הכחולות שלקחו אותי למשך כמה שעות למקום אחר? הרי ידעתי שהיא שייכת למישהו אחר, ואולי יותר מכך, אוהבת מישהו אחר. לרגע תהיתי אם אני כמו אחד התיירים האלה שעליהם דיבר קינג דויד - מגיע לאי רק לכמה שעות כדי להחריב אהבת אמת ולצאת מכאן. אולי זה הכאב שהבאתי איתי לשם, אולי רק רציתי למנוע מאחרים אהבה דומה. אבל כל הסבר הגיוני שניסיתי למצוא למצב הזה לא שינה את העובדה שהאני נתקעה לי בראש ולא הצלחתי להוציאה משם.

 

לא ידעתי מה באמת אני רוצה שיקרה

פעם קראתי בספר דק וצהוב שנקרא "יצירת מציאות", שלכל אדם יש את היכולת לייצר את המציאות שלו בעצמו, ושאם אתה חושב על משהו מספיק חזק, ולמשך מספיק זמן, זה באמת יקרה. אבל באותו הרגע לא ידעתי מה באמת אני רוצה שיקרה, רק ידעתי שאני מפחד מזה.

 

הנסיעה מהעיר הגדולה מונטיגו ביי לכיוון נגריל עברה בעצלתיים. נשען על התרמיל שאחזתי בין רגליי, תפסתי תנומה קלה והתעוררתי בכפר דייגים ציורי. נגריל היה המקום האמיתי, חול לבן, מים כחולים ושמיים נקיים. ילדים מקומיים השתכשכו בים, ודוכנים שונים על קו החוף מכרו הכל, מגילופי עץ ועד חולצות, סיגריות ושתיה קרה. מידי פעם ניתן היה לשמוע מוזיקת רגאיי בוקעת מאחד הברים על החוף.

 

מציאת מקום לינה יכולה להיות משימה בלתי אפשרית, ולכן החלטתי לבטוח בהמלצתה של האני ולגשת לגסטהאוס עליו המליצה לי. בדיוק כפי שתיארה, הגסטהאוס בנגריל כאילו נשלף מאתר אינטרנט לפרסום האי. החדר בו שוכנתי היה בקתת עץ קטנה על החוף, חבויה בין עצי אלה. המרפסת של חדרי צפתה ישירות אל חוף הים, כשלצידה ערסל שרמז על שעות נמנום שעתידות להגיע.

 

את שארית היום החלטתי להעביר ברביצה על החוף. בארי, בעל הגסטהאוס, בחור יותר גדול ופחות נחמד מדויד השמן, לא חסך ממני את עצותיו לגבי הסכסוך ערבי ישראלי, ויחד עם זאת הבטיח לבשל לי דג ענקי לארוחת הערב.

 

כשהגיע הערב בארי באמת הפתיע עם דג ענקי, אבל הדג לא התקרב להפתעה האמיתית שחיכתה לי למחרת בבוקר.

 

• הפרק הבא: כאילו עברתי איתה חיים שלמים בארבעה ימים