בית הספר הוא מקום נהדר לאנשים, כמוני, שאוהבים לפעמים להתבונן על המציאות ועל אנשים שפועלים בתוכה מהצד, שכן בית הספר מפגיש אותך עם מגוון רחב מאוד של בני אדם. וכך, ניצלתי את חופשת החג, בין השאר, להתבונן על המציאות שבה אני חי בשנה האחרונה: הכיתה. שמתי לב שבכל כיתה ניתן לזהות כמה סוגים קבועים של תלמידים.
יש ליטל מעתוק בכל כיתה. טוב, אולי אני מגזים קצת, אבל כמעט בכל כיתה. שאלו כל מורה. מזהים אותה לפי טון הדיבור ותנועות הידיים. היא תמיד יושבת בסוף הכיתה, ובכל פעם שאתה מעיר לה, היא תוקעת בך מבט מפחיד ואומרת: "כולם מדברים! למה אתה מעיר רק לי?".
באחד השיעורים נזפתי בליטל מעתוק של אחת הכיתות שאני מלמד, וזאת לאחר שהיא שלחה קללה עסיסית לעבר תלמיד שזרק לה הערה. בתגובה, התפרצו מפיה לעברי המילים הבאות:
"חמוד! אף אחד, ובטח לא הוא, ידבר אלי ככה!"
מיד אמרתי לה, מזועזע: "מה אמרת? קראת לי חמוד?!"
דממה השתררה בכיתה. ליטל הבינה, שהפעם היא עברה את הגבול, ומרוב הלם שתקה. רגע נדיר שכן ליטל אף פעם לא שותקת, תמיד יש לה מה לומר.
הוצאתי אותה מהשיעור, והבהרתי לה, שהפעם היא הולכת לשלם מחיר כבד על סגנון הדיבור שלה. בסוף השיעור היא ניגשה אלי, התנצלה (ליטל אף פעם לא מתנצלת!!), ואמרה שזה פשוט יצא לה, ושהיא לא התכוונה. התבוננתי בה במבט חמור, מנסה להסתיר את התרגשותי מזה שסוף סוף אני זוכה ללקיחת אחריות מצידה, וניצלתי את המעמד להוציא ממנה הבטחה שבמשך החודש הקרוב היא תהיה בשקט מוחלט במהלך השיעורים. בסוף אף אמרתי לה בתקיפות: "ע', אל תהיי ליטל מעתוק!". היא חייכה והלכה. המסר עבר.
פעמים רבות דנו בחדר המורים בשאלה: האם תלמידות - שעליהן מבוססת הדמות של ליטל מעתוק – יודעות שמדובר בהן? רוב המורות טוענות שלא. כנראה שהן צודקות.
ללא ספק הומור זה דבר חשוב. באמת. השיעור עובר הרבה יותר טוב כשמספרים בדיחות, אבל או שאני כבר זקן מדי או שהבדיחות של רוב התלמידים פשוט לא מצחיקות. בכל כיתה יש את התלמיד הזה שכל מה שהוא עושה במהלך השיעור זה לתכנן את הבדיחה הבאה ולספר אותה בתזמון הנכון ביותר מבחינתו. כל כך הרבה אנרגיות הוא משקיע בזה שלפעמים, כשמשתררת שתיקה מביכה בכיתה - אפילו לא נעים גם לי ואני מכריח את עצמי לחייך. וזה מוזר שאף פעם לא נמאס לו, כי בתחילת השנה, כשעברתי עם התלמידים על דגשי המשמעת והלמידה שלי, הבהרתי להם שאני בעד הומור אבל שימנעו מבדיחות לא מצחיקות. הם לא ממש הבינו מה אני רוצה. לידיעת שר החינוך, גם בתחום הזה לא יזיקו כמה שעות תגבור פרטניות...
אותה הכי קל לזהות. היא תמיד ניגשת אליך בתחילת כל שיעור, מראה לך את שיעורי הבית ושואלת: "הם בסדר?" - דבר שמזכה אותה במבטים נזעמים משאר התלמידים, שמשום מה בטוחים שלולא היא – היית שוכח שנתת להם שיעורי הבית. הרבה פעמים היא נוזפת, בקול רם, בתלמידים שמדברים ביניהם, ודורשת מהם שיפסיקו להפריע לה להקשיב. אחרי השיעור, במהלך ההפסקה, היא מקפידה לגשת אליך, אומרת לך שהפעם היה שיעור מעניין במיוחד, ומבקשת לשמוע עוד על מה שדיברת. ואני, כדי להספיק לנוח בהפסקה - לפני השיעור הבא, מנסה לשכנע אותה להצטרף לחברים שלה בהפסקה, ושנדבר על כך בשיעור הבא. לצערי, לא תמיד אני מצליח, ונאלץ לוותר גם הפעם על הקפה.
תלמידים הם יצורים יצירתיים. במיוחד תלמידי חטיבת הביניים. במוחו של אחד המקוריים מבין תלמידיי מבזיק כמעט בכל פעם אותו רעיון גאוני והוא כמובן מחליט לשתף אותי בו, שכן בית ספר הוא ללא ספק המקום
בו מומלץ להתנסות בהשמעת רעיונות גאוניים.
זה בדרך כלל הולך כך: "המורה" – אומר לי התלמיד בעיניים נוצצות – "בוא נעשה היום שיעור כיף! גם כך מחר זה סוכות/פסח/טיול שנתי/יום רביעי" ואז, בכל פעם מחדש, אני רוכן לעבר התלמיד ואומר לו ברצינות גמורה:
"בוא לא!" ומזכיר לו להוציא מחברת וכלי כתיבה. האכזבה של התלמיד מתשובתי כמעט משכנעת אותי שגם הפעם הוא באמת התכוון לכך.
עם כל זאת אני חייב להגיד שכבר עכשיו ברור לי שאיפשהו באמצע החופש (המתקרב) אני אתגעגע אליהם...