הבכור: שפן הניסיונות של אמא ואבא

הרבה אחריות מוטלת על הילד שהגיח ראשון לאוויר העולם - את כל הטעויות אנחנו עושים עליו, את כל הציפיות הגבוהות אנחנו תולים בו והוא זה ש"זוכה" בהורים הכי נודניקים שיש. לכבוד חג הביכורים - הפסיכולוגית שירלי יובל-יאיר בטור מיוחד לבכורים

כשבתנו הבכורה היתה בת מספר חודשים עברנו מהעיר הגדולה למושב, לבית קטן "דו משפחתי", עם גינה וקיר משותף עם משפחה אחרת. מאחורי הקיר המשותף חיה לה משפחה בת 5 נפשות – זוג הורים מנוסים ושלושה ילדים. הקטנה שבהם היתה בדיוק בגיל של בכורתנו. הדלתות היו פתוחות, הילדים נכנסו ויצאו, חברות נרקמה.

 

כמו שתי ווריאציות על אותו נושא – גידלנו את ילדינו. אני זוכרת את עצמי עוקבת בסקרנות, לעיתים בפליאה, על סגנון ההורות בבית השכן. בתי הקטנה (אז עדיין בת יחידה) – חיה לה בלוויה מתמדת של זוג עינים אחד לפחות (בדרך כלל הרבה יותר מזה). כרכרנו סביבה, הרעפנו עליה, טיפחנו, פינקנו, עקבנו, נדנדנו – ובעיקר – היינו שם כל הזמן.

 

בת השכנים הצעירה, לעומת זאת, ילדה מתוקה וחייכנית, הסתובבה לה בעולם בחופשיות ובשמחה ובלי לווי. העולם הגדול היה פתוח ומזמין עבורה ולרוב שהתה אצלנו בבית ובחצר, בלי חובת דיווח להוריה.

 

במיוחד אני זוכרת אירוע מכונן אחד, בבוקר שישי אביבי. הדלתות של שני הבתים היו פתוחות ומן הסלון הנגדי נשקפה אלי תמונתו של אב הבית, שרוע במנוחה בתוך הר של עיתונים, לוגם מהאספרסו שלו בנחת. בזמן שהוא עבר בקפידה על האותיות הקטנות, אני כבר מחיתי אגלי זיעה מעודף הפעילות המשקיענית שלי כאמא. עד השעה עשר בבוקר כבר הספקתי לשחק עם בתי בת השנתיים בכמה משחקים בעלי תוית התקן "לפיתוח מיומנויות קשר עין יד" או משהו בסגנון, כבר אפינו עוגיות ושיחקנו בתיאטרון בובות, כבר דחפתי בימבה במעלה הרחוב וחזרה, כבר שמענו מוצרט ברקע... העשרה, העשרה, העשרה.

 

בשעה עשר בבוקר – אני כבר הייתי כמו אחרי יום עבודה מטורף. כעבור כמה רגעים קלטתי בזוית העין את בת השכנים הצעירה – בת השנתיים - בחצר שלנו, יושבת בארגז החול, משחקת בו ביצירתיות רבה, תוך נסיונות לחפוף בו מדי פעם את שיערה הבהיר.

 

דרך הדלת הפתוחה קראתי לידידי השכן ואמרתי בעדינות – "אם אתה מחפש את מיקה – היא אצלנו, חופפת ראש בארגז החול". הוא הסתכל אלי בחיוך (אמיתי), אמר בנינוחות "יופי" וחזר למוסף.

 

בכל זאת, רגש האחריות ההורית הציף אותי, ניגשתי אני לילדה, הצעתי לה כפות ומעדר ואמרתי בעדינות שלא כדאי לזרות חול על השיער. הילדה תקעה בי מבט המום, כמעט מרחם ובבת אחת אמר מבטה את מה שאביה לא העיז: "מה זו ההורות המופרזת הזאת?" ובמילים אחרות: "צאי לי מהורידים ותני לגדול בשקט".

 

בכורים זוכים להורות אחרת

תשומת הלב הרבה הזאת, שעולה לפעמים על גדותיה, השמירה האישית הלוחצת, המשקיענות ההורית – כל אלה הם נחלתם של הילדים הבכורים. לילדים שבאים אחרי – כבר יש פטור.

 

אני רוצה לייחד כמה מילים למקום המיוחד שתופס הילד הבכור במשפחה, למה שהוא מקבל מאתנו לפעמים באופן מוגזם ולטעויות המיוחדות ששמורות רק לו. זה "סוד" ידוע. אנחנו לא אותם הורים לכל אחד מילדינו. זה לא קשור באהבה, זה קשור בהרבה מאוד גורמים אחרים. הבכורים שלנו, ללא ספק, זוכים לסגנון הורות מסוים מאתנו – כזה שייחודי רק להם ויש לעובדה הזאת כמה סיבות.

 

ראשית, הילד הבכור שלנו הוא זה שהופך אותנו להורים. איתו אנחנו עושים את מופע הבכורה שלנו כהורים, מופע בלי חזרות גנרליות, מופע שבו הכל קורה בשידור חי, מופע שדורש מאתנו יכולות אלתור מדהימות.

 

הבכור מגיע אלינו כשאנחנו חסרי נסיון. עם הבכורים שלנו, אנחנו יוצאים למסע הזה, שבו נגבש לאט לאט את הזהות ההורית שלנו – לפעמים על חשבונם. אין מה לעשות. עם הבכור אנחנו לומדים תוך ניסוי וטעייה ולכן הוא במידה מסוימת "שפן הנסיונות" שלנו, הוא הסטאז' של המקצוע המורכב הזה שנקרא הורות, לטוב ולרע.

 

כי איתו אנחנו לומדים המון בדרך של ניסוי וטעייה. הרבה טעייה. את הטעויות שאנחנו עושים עם הבכורים – שום ספר ושום עצת חכמים לא תמנע, אבל הם גם אלה שמקבלים מאתנו את רטט האושר של הראשוניות, את ההתפעמות מהנס שהתרחש בחיינו, את חדוות הגילוי וההפתעה.

 

תשומת לב מוגזמת

הילד הראשון שלנו הוא היחיד שזוכה לקבל אותנו ב"בלעדיות" לפרק זמן מסוים של חייו (עד הופעת התינוק הבא). יש לנו יותר זמן אליו ואנחנו מרעיפים עליו תשומת לב, מוגזמת לעיתים.

 

עם הילד הראשון שלנו אנחנו גם עוברים לראשונה כל שלב התפתחותי וכל התמודדות ששלב כזה מביא איתו – מההנקה, דרך קשיי השינה, דרך הפרידה הראשונה כשהוא הולך לגן, הגמילה הראשונה, הכניסה לבית ספר, ההתחצפויות וההתרחקות של גיל ההתבגרות, המיניות וכן הלאה...

 

עוד מוטיב מרכזי שמאפיין את ההורות לילד הבכור היא שהכל מאוד קריטי. מאוד מאוד מאד. הלילות ללא שינה מבאסים אותנו עד עמקי נשמתנו כי אנחנו בטוחים שזה לא יגמר לעולם. אין לנו עוד את הפרספקטיבה. הפרידה הראשונה בגן היא בלתי נסבלת, המאבקים סביב כמות הממתקים המותרת, הדאגה כשהילד לא אוכל כלום חוץ משניצל... הכל מאוד משמעותי, לפעמים משמעותי מדי.

 

רק עם הבכורים אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בסיטואציות הזויות – מתגנבים באמצע יום עבודה בחזרה לגן, מתחבאים מאחורי איזה שיח רעוע כמו האריה והגירפה של מיץ פטל ומנסים להציץ מבין חרכי העלים על שיגרת יומו של הפעוט שלנו, על מלחמתו בגוב האריות (מי חטף לו? מי נשך? הופ, הוא נפל. הגננת חיבקה?)

 

הילד הבכור שלנו (כל עוד לא נולדו לו אחים), מסתובב בעולם עם נטל היותו "התעודה" שלנו, מידת מוצלחותו קשורה בעינינו במידת מוצלחותנו כהורים. אם הוא ילד מאוד נוח – אנחנו ההורים בטוחים שזה בגלל כישורינו המופלאים, אם הוא טיפוס מרדן, כזה שאוהב להתחכך בגבולות ועושה לנו חיים קצת יותר קשים – אנחנו מתמלאים אשמה ותחושת כישלון נוראית.

 

הילד השני והשלישי ילמדו אותנו את הפרופורציות ואת הפרספקטיבה, את העובדה שלא הכל תלוי בנו, שיש הרבה דברים שכל ילד מביא מעצמו, עם המזג המיוחד שלו, שכלים שעבדו עם הילד הראשון, פתאום כבר לא עובדים כלל עם המהדורה החדשה, ולהיפך, שמשהו שממש לא הצליח קודם, עובר עכשיו בקלות.

 

בכורים - יותר אחראים ויציבים

סדר הלידה במשפחה והשפעתו על האישיות של האדם – הוא אחד הנושאים המרתקים במדעי החברה. הפסיכואנליטיקאי אלפרד אדלר היה החלוץ בתחום, הוא הראשון שהדגיש את מיקומו של אדם בסדר הלידה (בכור, אמצעי, צעיר) כגורם משפיע על האישיות ועל סגנון החיים שאדם בוחר לעצמו.

 

אדלר הגדיר את הילד הבכור במשפחה באמצעות הדימוי של "המלך שהורד מכסאו". אותו ילד שבראשית הדרך זכה למלוא תשומת הלב של הוריו והיה מרכז עולמם הבלעדי, נאלץ בשלב פתאומי עם הולדת אחיו – לוותר על הכתר.

 

העובדה הזו ממלאת אותו במוטיבציה לנסות ולכבוש את הכתר בחזרה. לשם כך הוא ישתדל להגיע להישגים ולנצח, ולכן ע"פ אדלר, יהיה הבכור ילד הישגי יותר, שמרני וכוחני. מחקרים רבים נעשו על כך ב-30 השנים האחרונות. מטבעם, נוטים המחקרים להכללות סטטיסטיות ויש כמובן יוצאי דופן, אבל הנה מה שהם מספרים לנו:

 

אחים בכורים ייטו להיות ממושמעים יותר, אחראיים יותר וייטו לקריירות שמרניות יותר ויציבות יותר מבחינה כלכלית (רואי חשבון למשל). אחים בכורים ייטו להיות בעלי השכלה גבוהה יותר וירוויחו יותר כסף בממוצע בהשוואה לאחים צעירים יותר. בקרב הסטודנטים באוניברסיטאות יש יותר בנים בכורים מילדים "אמצעיים" או צעירים. כך גם במחלקות למנהל עסקים, בקרב רופאים ומנתחים, וגם בקונגרס האמריקני.

 

אפשר אולי להסביר את רמות ההישגים הגבוהות האלה או את הבחירה בתפקידים של הובלה והנהגה – בכך שהילד הבכור גדל בתוך הציפיה שישמש דוגמא לאחרים, שיהיה אפשר לסמוך עליו יותר, שיהיה אחראי ובוגר.

 

כולנו עושים את זה לא פעם, בין אם אנחנו מגדלים רופא או צייר, אנחנו מזכירים לבכור שלנו שוב ושוב דברים כמו: "אתה הגדול. היית צריך לדעת" או "אתה צריך לשמש דוגמא. אתה הרי הגדול". יש בכורים שהערות מהסוג הזה מפעילות עליהם לחץ ויכולות לעורר בהם חרדה והתנגדות.

כך או כך, לא תמיד קל לחיות בתוך ענן של ציפיות הוריות שכאלה. מתברר שלא פשוט להיות ה"טנא".

 

שירלי יובל-יאיר היא אמא לשלושה, פסיכולוגית ויוצרת בתחומי המוזיקה והבמה, מטפלת באופן פרטני ומנחה סדנאות של טיפול באמצעות שירה.