"התגרשתם? לחופש הזה יש מחיר"

לא הסכמתם על כלום כשהייתם נשואים? עכשיו, כשאתם גרושים - אין לכם ברירה. הפסיכולוג גיל ונטורה מסביר במכתב לידידיו המתגרשים שהחופש הזה בא עם תג מחיר - מעכשיו אתם חייבים להסתדר ביניכם

כן, אני חושב שאתם צריכים לתת לזה עוד צ'אנס, אבל זה ממש לא חשוב. זה לא חשוב כי זאת הדעה שלי. ביקשתם את הדעה שלי ואני נותן לכם אותה. לא כפסיכולוג או יועץ, אלא בתור גיל שמכיר אתכם שנים. אני חוזר בפעם השלישית – הדעה שלי לא רלבנטית. לא אני זה שאדוּן אתכם להמשך חיים במדבר זוגי מחניק ובדממת מוות, כמו שאחד מכם הגדיר את זה.

 

התחלנו לדבר מה יהיה עם הילד והקדשתם המון זמן לשאלה איך לבצע את השיחה איתו, ומה בדיוק להגיד, ובאיזו זווית לכוון את התאורה. אני יודע שהציניות שלי נשמעה לכם צורמת ולא רגישה, אבל אמרתי לכם – אנחנו לא בייעוץ. אנחנו מכירים מקודם. ביקשתם שאקצר לכם תהליכים אז אני מנסה לקצר.

 

פשוט הפסיקו לאהוב

אין פה בעיה לוגית שצריך למצוא לה את הפיתרון האופטימלי. השאלה היא לאיפה בכלל מופנה המבט שלכם. אני חושש שאתם מסתכלים לכיוון הלא רלבנטי. אתם רוצים להיות בנפרד. מקובל. אחד מכם לא סלח לשני על התקרית ההיא, ואולי גם לא יסלח, אבל שניכם השתמשתם במילה ששומעים אותה יותר ויותר כל פעם כשמדברים על יחסים. טריגר. זה היה רק טריגר לתהליכים שהתבשלו שנים. כדי לעשות את הכי טוב שאפשר עכשיו בשביל דניאל (ברור שהשם בדוי!) אתם צריכים להסתכל לא על רגע השיחה, אלא אחד על השני. מכאן ואילך תצטרכו להפנות הרבה קשב לזוגיות הגרושה שלכם, וכרגע אתם לא ממש מצליחים.

 

אתם יודעים מתי ההחלטה בעניין גירושין עם ילדים היא יחסית קלה? במקרים הקיצוניים. מצד אחד, אם יש זוג שמתנהל שנים בהרמוניה ובתשוקה, והתלקח ביניהם סכסוך של יומיים, ברור שצריך להרגיע ולא לפרק את החבילה. מאידך, אם בן זוג אחד בוגד, מתעלל, משקר ומכה באופן כרוני, די ברור שצריך לשלוח אותו לאלף עזאזלים של רווקות כפויה.

 

הנאחס הוא שרוב מקרי הגירושין בגוש שלנו נופלים באמצע, בתסריט שהוא לא פחות מטרגי בעיני: שני הורים טובים, שבסה"כ טובים לילד והילד טוב אליהם, פשוט הפסיקו לאהוב אחד את השני. הביחד התאדה לו, ולכמה שנים של אשלייה נראה היה שכל אחד מהצדדים מבצע השלמה שבשתיקה עם הסידור הזה, כאילו מודה על מרחבי החופש החדשים שנפתחו לו, ואז יום אחד מכה בהם האמת: הם מתים. מוות קליני של הנפש עם רמות תפקוד יומיומיות סבירות ומעלה. בחשבון פשוט, אף אחד לא רוצה למות.

 

ועכשיו אתם בדילמה שאני לא מאחל לשונאים שלי: לבחור בין מה שטוב לכם לבין מה שטוב לילד. רבים מנסים לזרוק על הילד את הרציונליזציה הדבילית-אך-מובנת של "בסופו של דבר זה גם האינטרס שלו", אבל הילדון שלכם, כולה בן ארבע, מפגר אומלל שכמותו – הוא לא מבין גדול בנפתולי ההגשמה העצמית. הוא רק רוצה את אמא ואבא מתעוררים לצידו כל בוקר ומשכיבים אותו לישון כשעולה הירח בשמיים השחורים.

 

חזית אוהבת ועקבית 

חרשתם בשדות הגוגל אחרי כל מדריך עצות אפשרי. איך מספרים? מה אומרים? משמורת משותפת? הסדרי ראייה? משמורת חלקית עם סופשבוע שלישי פלוס הכנה למזגן? תודה לאל שבסוף הגעתם להסכמה משותפת, שכצפוי, לא הסתייעה במידע אינטרנטי לעוּס, אלא נסמכה על שיקול הדעת שלכם, ותבורכו על כך.

 

שיקול הדעת שלכם ימשיך להיות שמיכת המגן הטובה ביותר של הילד, והנה החדשות החמות – אתם הולכים להדגים לעולם שיתוף פעולה הרמוני לעילא ולעילא. זה אבסורדי בעיניך, ניקי? שמה שלא עשיתם קודם תעשו עכשיו? אין לכם ממש ברירה, לעניות דעתי. הרווחתם את החופש שחשקתם בו. העול הוסר, ואני מזהה אצל כל אחד נצנוצי התלהבות נוכח האפשרויות החדשות שייפתחו בפניכם.

 

אלא מה? לחופש הזה יש תג מחיר. מול דניאל אתם חזית אחת. חזית אוהבת – אבל עקבית. גידי, אתה הופך עכשיו לסניגור הכי טוב של ניקי. ניקי, מכאן ואילך את לא מאפשרת לדניאל אפילו להעלות את האפשרות לא ללכת לאבא. לפחות בשנים הראשונות. יתכן שאחר כך המציאות תמשוך לכיוונים שאנחנו לא יכולים לנבא כרגע, אבל ברגע זה אתם צריכים לקחת את הקלישאה "הילד צריך להבין ששניכם נשארים ההורים שלו לטוב ולרע" ולטעון אותה בחיים. אין הנחות כאן.

 

עולם המושגים המתפתח של דניאל יצטרך להבין (לאט ובהדרגה!) קונספט מורכב – הזוגיות נגמרה, ההורות – בצורתה החדשה – ממשיכה כרגיל. זה נשמע לך מלאכותי, גידי? אתה צודק באלף אחוז. המידה שבה תתמסד לה שגרת הורות חדשה תלויה בכם, אבל אל תטעה – שגרה חדשה חייבת להיווצר. לא אכפת לי עד כמה היא נראית לכם "לא טבעית" או מאולצת. הילד שלכם זקוק לעוגן מסודר בעולם שמבחינתו קצת השתגע.

 

השיחה

מה שמביא אותי לשיחה שאתם כל כך חוששים ממנה. אני חושב שכאן אני יכול להיות איש בשורה קטנה: תורידו לחץ. השיחה הזו תתנהל פחות או יותר באופן שבו אתם מדמיינים אותה. הניסוחים די צפויים – אמא ואבא לא מסתדרים, אמא ואבא אוהבים אותך, אמא ואבא תמיד יהיו פה, מעכשיו יהיו לך שני בתים וכו'.

 

אל תבואו לשם באימת הליכה על ביצים ובתחושה שהמשפטים שיצאו מפיכם יחרצו גורלות. הם לא. מאידך, אל תחשבו שהשיחה הנקודתית הזו תבצע עבורכם את רוב העבודה. דניאל לא יבין את כל ההשלכות של המצב החדש. חלק מההסברים שלכם יחלפו לידו. שלושתנו יודעים שהוא יתעצב אל ליבו. השיחה הזו תהיה רק יריית פתיחה בדרך הארוכה של דניאל אל ההפנמה המלאה של המצב החדש. זה ייקח זמן. שאלות יצוצו בהמשך. רגשות עזים יופיעו כמו באקראי.

 

ההמלצה השניה הכי חשובה היא לאחד מסרים ולחזור עליהם כשהוא שואל. ההמלצה היותר חשובה קשורה לאהבה וחום. כאן אתם ממש לא צריכים אותי. אתם יודעים מה לעשות. כנראה שתצטרכו לעשות את זה במינון גדול יותר בתקופה הקרובה.

 

מילה אחת אחרונה. אופטימיות. נפש של ילד אינה ישות מתמטית. לא הכל ניתן לדעת, לא הכל ניתן לנבא. ההיבט החיובי של זה – מעז יכול לצאת מתוק. דניאל בהחלט יכול להמשיך ולפרוח. ידעתם להיות זמינים לו לפני, ואתם תהיו זמינים עבורו גם אחרי. זה עשוי להישמע לכם הזוי, אבל ככל שתחזירו את ההורות לסטטוס של "עסקים כרגיל", כולם ירוויחו.

 

תקשיבו לשיקול הדעת שלכם. הוא תמיד יהיה הנכס היקר ביותר של הילד. תעשו לדניאל הנחות כשנראה לכם, תתעקשו איתו כשצריך, ותעשו לי טובה – אל תחשבו ולו לשנייה על פסיכולוגיה. פשוט תתקדמו הלאה. אוהב אתכם. אתם יודעים את הטלפון שלי. גיל.

 

גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג ומנחה סדנאות וקורסים בנושאי הורות וחשיבה יצירתית.

 

• לכל הטורים של גיל ונטורה.