אז מה היה לנו שם

האם מלקולם מקלארן היה גאון, שרלטן או השטן? מבקרנו חפר קצת בביוגרפיה ובדיסקוגרפיה של מנג'ר הסקס פיסטולז המנוח, ומצא תשובה נחרצת: כן, כן וכן

החיים של מנג'ר הסקס פיסטולז, מלקולם מקלארן, יכולים להיות בסיס לסרט גם בלי הטוויסט המקאברי הבא: כנראה שהגורם לסוג סרטן הריאות שהרג אותו בחודש שעבר בגיל 64 היה חשיפה לחלקיקי אסבסט בחנות הבגדים שלו, Sex, בלונדון. וזאת בדיוק אותה חנות שילד מבולבל אחד עם שיער ירוק נכנס אליה יום אחד ב־1975, לבוש בחולצה עם הכתובת "אני שונא את פינק פלויד", יצא ממנה ג'וני רוטן - והתחיל את כל הסאגה של הפיסטולז.

 

בת זוגו של מקלארן סיפרה ל"דיילי טלגרף" שהוא "רצה שהחנות תיראה כמו אחרי הפצצה", אז הוא שבר את כל הקירות ואת התקרה, שהיתה עשויה מלוחות אסבסט. ובתחילת שנות ה־70 לא היה אכפת לאף אחד מקצת פירורי אסבסט, אז מקלארן בילה שם כמה שנים טובות והלך והרעיל את עצמו בזמן שכל עיתוני הממלכה המאוחדת נכנסו בו על זה שהוא והפיסטולז מרעילים את התרבות הבריטית. אם זאת לא אירוניה, שאלאניס מוריסט תגיד מה כן.

 

מקלארן היה הרבה דברים, אבל הוא ייזכר ובצדק בעיקר כמי שיצר ובערך ניהל את הפיסטולז. רק מה, מידת השליטה שלו בחייה הקצרים של הלהקה היא כבר עניין שנוי במחלוקת. אם קונים את הגירסה שלו, זאת שמופיעה בסרט "תרמית הרוקנרול הגדולה" (שכאילו היה סרט של הפיסטולז אבל למעשה הופק על ידי מקלארן ב־1980, אחרי הפירוק), הוא היה המוח שמאחורי כל האופרציה. בסרט הוא הציג את האידיאולוגיה העסקית שלו במילים Cash From Chaos, כינה את עצמו The Embezzler ("המועל"), וסיפר שהשיג לפיסטולז חוזים בשתי חברות

 תקליטים גדולות, גבה מקדמות שמנות ואז יזם באמצעות הלהקה פרובוקציות קיצוניות שאילצו את הלייבלים להיפטר מהם. אחת הפרובוקציות היתה ההופעה הקלאסית־עכשיו והשערורייתית־דאז של הפיסטולז באולפן Thames, בתוכנית של ביל גרונדי, מנחה טלוויזיה מהדור הישן שלא הבין מה נחת עליו.

 

את הצד השני של הסיפור פרס ג'וני רוטן/ליידון בסרט שנעשה 20 שנה אחר כך, "הזעם והזוהמה"; זה היה מין תיקון של אותו במאי, ג'וליאן טמפל, ל"תרמית הרוקנרול". אם ללכת עם הגירסה ההיא, למקלארן היתה בעצם מעט מאוד שליטה בפיסטולז עצמם ובמהלך הקריירה שלהם, ורוב הזמן הוא נגרר אחרי ההתרחשויות ולא יזם אותן. אבל לא משנה למי תאמינו - או איפה תמקמו את מקלארן על הטווח שבין גאון עסקי ממולח לשרלטן ולאגו־מניאק - יש כמה דברים שלא תיקחו ממנו. למשל את הגישה המתגרה שלו ליחסי ציבור, שקנתה לפיסטולז מוניטין מפוקפק אבל גם הפכה אותם לשם שעדיין ממשיך להכניס כסף. או את זה שהוא הציג לאנגלים את הפאנק - מה שבתחילת הסבנטיז עדיין היה בועה קטנה של אמנים במועדונים שוליים בניו יורק - והניע כמעט לבדו את המהפכה הגדולה ביותר בפופ הבריטי מאז הביטלס. או את העובדה הפחות ברורה מאליה שאחרי ימי הפיסטולז הוא התגלה גם כמוזיקאי די מבריק.

 

הקריירה המוזיקלית של מקלארן לא היתה מאוד פורה, נורא מצליחה או ממש מוערכת, אבל כן היתה חדשנית ומגוונת. ומה שמעניין במיוחד זה שהיא תובלה

 לכל אורכה בטעם משובח, שעמד בניגוד חד לאידיאל הכיעור־כעיקרון של הפאנק. בסינגל הבכורה שלו כסולן, Buffalo Gals, הוא חיבר בין שני הפכים כמו היפ הופ וקאנטרי; בפולו־אפ, Double Dutch, הוא התיישב על מקצבים אפריקניים; ובלהיט האחרון שלו, Paris מ־1994, הוא הלך על אלגנטיות ג'אזית שהיא כנראה הדבר הכי רחוק מהוולגריות של ימי הפיסטולז.

 

לא תמיד היה קל להבין מה בדיוק מקלארן רוצה (האיש חיבר בין השאר גירסת טכנו לאופרה "מדאם באטרפליי", שכה אחיה), ולא כל מה שעשה היה מעניין באותה מידה. אבל אם למצוא חוט שני שמחבר בין

 כל מעלליו של האיש, הוא יהיה חופש: ממוסדות מדכאים כמו חברות התקליטים הגדולות, ממגבלות טכניות שקובעות מה אתה אמור לדעת כדי לעשות מוזיקה, מגבולות של ז'אנרים, מציפיות הקהל, ממה שתרצו. היום, כשגם הפרועים שבמורדים בסך הכל משחקים אותה בתוך המסגרות הקיימות, ופאנק הוא רק עוד תווית, אי אפשר שלא להעריך אחד כזה. שנסכם? תיזהרו מאסבסט.