"היהודים והערבים? שני טיפשים באותו חדר"

עם ישראל עדיין זוכר לו בחיבה את תפקיד המלצר השרמנטי שגילם ב"המסעדה הגדולה", אבל גסאן עבאס (53) כבר הרבה פחות מחייך. לרגל עלייתה של ההצגה "מסילה לדמשק" (הלל מיטלפונקט כתב), שבה הוא משחק, הוא מספר למה הוא כועס על היהודים שהלכו ימינה ומתוסכל מאחיו הערבים: "בהצגה קרס חלום הדו קיום, ומחוץ להצגה גם אני איבדתי את התקווה שמשהו ישתנה"

25 שנה חלפו מאז שודרה הקומדיה "המסעדה הגדולה", סלפסטיק ערבי תוצרת הערוץ הראשון. ועם ישראל כנראה לא שוכח כל כך מהר קלאסיקות מהזן הזה. לא שוכח, אבל גם לא מדייק בפרטים. גסאן עבאס גילם בסדרה את דמותו של עבדו — מלצר אופנתי וחביב הנשים. את תפקיד הטבח שיחק דווקא בסאם זועמוט, חבר טוב של עבאס, שנפטר מהתקף לב לפני כמה שנים. לצידם, אם כבר אנחנו עסוקים בשחזור, שיחק וכיכב גם ז'ק כהן, אז מנהלה הקשוח של המסעדה הגדולה, היום פרזנטור מוביל של חומוס.

 

"עוצרים אותי הרבה ברחוב", הוא מציין. "בעיקר שואלים אותי אם אני עדיין דון ז'ואן ושרמנטי כמו הדמות שלי בסדרה. גם העיתונות אז כינתה אותי כך, אבל הייתי דון ז'ואן דה לה שמאטע", הוא שואג פתאום מצחוק, מעומק הבטן בחרחורים שמסתיימים בשיעול כבד. "האמת היא שזו הייתה תקופה מאוד מלחיצה. הפכתי ברגע אחד מאלמוני לסטאר גדול. לא יכולתי לצאת מהבית, לא הרגשתי חופשי".

צילום: ריאן

 

בעידן שהפס עוד היה צר וכל מה שעבר דרכו היה רק שידורי הערוץ הראשון, גסאן עבאס היה סלב אייטיז. אחרי אחד ממפגשיו המקריים עם מעריציו באותם ימים, הוא חזר לילה אחד מבילוי בבר, אבל עירום. "הם פשוט קרעו לי את הבגדים", הוא מחייך. "היינו יוצאים אז לבלות לא לפני חצות. מסעדות, ברים ואף מקום לא הסכים לקחת ממני כסף". בשנת 1988, מקץ שלוש עונות, תמו שידורי "המסעדה הגדולה".

 

היית משדר גם היום את "המסעדה הגדולה"?

 

"בטח, עד היום אני שומע שמשדרים את זה מדי פעם, והערוץ הראשון מקבל הרבה טלפונים ומכתבים שמבקשים שיחזירו אותה. היא הייתה מאוד פופולרית גם בסוריה ובירדן. עד היום היא עובדת ומצחיקה".

 

נשאר לך איזה זיכרון מהתקופה ההיא?

 

"רגעים של חיוך, ועצב על בסאם זועמוט שהלך".

 

את ההצגה "מסילה לדמשק", שבה הוא משחק היום, כתב המחזאי הלל מיטלפונקט וביים אילן רונן. העלילה מתרחשת ברובה ב־1942 בחיפה. היא מספרת את סיפורה של שרה (יבגניה דודינה), שנקלעת לתוך סבך רגשי המכיל את כל להיטי התקופה: חייל בריטי המתאהב ביהודייה שהוריה נרצחו על ידי ערבים, עורך דין ערבי (עבאס) המתווך במכירת קרקעות ערביות לידיים יהודיות ואח שהתפקד ללח"י.

 

רעיון הדו קיום בין היהודים לערבים מתפורר מול הצופים ברגעי ההכרעה, וכל זה קורה על רקע פלישת הנאצים לצפון אפריקה. הביטוי "על רקע" צריך להיות מובן מילולית כיוון שברקע הבמה מוקרנים יומני חדשות אותנטיים מסיקור הקרבות. עבאס: "זו הצגה שמתייחסת לעבר הרחוק. הדו קיום נכשל באותה תקופה, אבל תראה איך חשבו אז, ואם תסתכל סביבך תראה שבעצם החברה היום יותר גזענית ויותר אכזרית כלפי אחרים וכלפי עצמה".

 

את האכזריות על הבמה חש עבאס היטב. הוא מסיים את תפקידו בה כשבנו בהצגה, יוסף סוויד, מושך בעצב את שמיכת בית החולים ומכסה את ראשו של אביו, שנרצח בכדור אקדח שירו בו ערבים שסברו כי הוא משתף פעולה. שלוש שפות מדברים בהצגה (התרגום מופיע על המסך) — עברית, אנגלית וערבית, שבה משוחח עבאס עם סוויד. עבאס: "כשהבנתי שאנחנו עומדים לדבר ערבית בהצגה הזו בתיאטרון הבימה מאוד פחדתי. חשבתי מה פתאום ערבית, איך יקבלו את זה?".

 

למה פחדת?

 

"בגלל הממשלה המזורגגת פה, הימין הקיצוני פה, והעם שהולך עוד יותר ימינה".

 

דרך לא מעט תחנות פוליטיות שנויות במחלוקת עוברת ההצגה "מסילה לדמשק", אבל אצל עבאס כל תחום בחיים פוליטי. שאלות תמימות שהוא נשאל, למשל

 בקשר לילדות שעבר באום אל־פחם, מוחזרות לשואל עטופות בכאבי אפליה על רקע לאומני ותסכול. עבאס: "כשהייתי ילד בשנות ה־60, הקולנוע הראשון באום אל־פחם היה שייך לדוד שלי. אז לא היה חשמל ביישוב, אבל לתרנגולות של היישוב היהודי בהרים שמעלינו היה חשמל. את הקולנוע שלנו הפעילו בעזרת גנרטור".

 

מה חשבת על זה אז?

 

"חלמתי להיות תרנגולת, כדי שהיה לנו חשמל". אני מחפש אצלו חיוך, אבל מוצא פנים רציניות.

 

גדלת בתחושה קשה.

 

"כן, לפעמים החשמל הגיע לתחת שלנו, האירו את הגוף שלנו לפני שהאירו את הבתים שלנו".

 

תחת?

 

"כן, במיוחד כשמשמר הגבול והמשטרה היו לוקחים את ההורים או את הדוד, ומענים אותם עם שוקר חשמלי. יש אור בתחת שלנו אבל בבית אין. זה עצוב מאוד, זו טראומה. פעם הייתי עם תקווה ללא תקנה, אבל מאז ששמעון פרס התחיל להגיד 'מזרח תיכון חדש' ו'תקווה', ובסוף הוא עשה ההפך, איבדתי כל תקווה".

 

חשבתי שלפחות פרס הוא קונצנזוס.

 

"כן, אבל תשמע מה הוא אומר היום".

 

מה הוא אומר?

 

"את מה שאומר ביבי, לצערי הרב. פרס הוא הפכפך. לא רק הוא, כולם. גם הפסנתרן, שהוא מה שנקרא שר הביטחון. הרי כל פעם שהוא רוצה למכור את עצמו הוא יושב ליד הפסנתר. אחד השחקנים בהצגה שלנו קורא לו 'האורגניסט'. מתאים לו להיות בלהקת חתונות. חבורה של מושחתים שולטת במדינה הזו".

 

אתה מאוד קיצוני.

 

"אני יודע. אף פעם לא הייתי חסיד של בגין או של בן גוריון, אבל יש לי כבוד אליהם. אלה היו אנשים עם עקרונות, אנשים שהאמינו בדרך, בנו את הארץ, היו צנועים ולא מושחתים. אחד הלך לגור בשדה בוקר ואחד בדמי מפתח בדירה בתל אביב ואף פעם לא שמעת עליהם, לא גנבו כסף ולא דחפו את הלשון שלהם לתחת של מישהו".

 

דמיינת פעם מה היה קורה אילו היית נולד במקום אחר בעולם?

 

"אתה יודע מה, פעם אמרתי לעצמי שהייתי יכול להיות נורבגי, אין מלחמות והכול שקט, אבל אחרי חודשיים הייתי מתאבד כי לא קורה כלום" (צוחק).

 

אז מתברר שהסכסוך הזה מחזיק אותך חי.

 

"כן, אבל פה זה יותר מדי. אני מפחד שייצא בכתבה כאילו אני המשיח המעונה, המתוסכל הכעוס, כי לא אמרתי את מה שאני רוצה להגיד".

 

אז תגיד.

 

"אני כועס על היהודים ובאותה מידה אני כועס על הערבים, מפני שלהביא שני טיפשים ולשים אותם באותו חדר זה גרוע מאוד. יש לי חלום שחוזר על עצמו כל לילה שבו אני פוגש את משה (רבנו), וכל פעם הוא שם אצבע על השפתיים ואומר לי: 'ששששש, אל תגלה איפה ראית אותי'. ואני לא אגלה, אבל בפעם הבאה שאני אפגוש אותו אני אבקש שייקח את היהודים לעוד 40 שנה במדבר, שייקח אותם לאיבוד ויעשה טובה וייקח גם את הערבים. אולי אחרי 40 שנה יחזור דור עם יותר אנושיות ויותר נורמלי".

 

• הגרסה המלאה של הכתבה מופיעה בסוף השבוע ב"ידיעות תל אביב"