כבר לא פדלאות

מרתון תל–אביב היה אחד מאירועי השיא של כ–30 אלף ישראלים שהתמכרו לתחרויות ריצה המתארגנות מדי שבוע ברחבי הארץ. מי עושה מזה כסף, כמה יעלה לכם להצטרף, ועל אילו אביזרים שיציעו לכם אפשר לוותר

30 אלף ישראלים גילו בשנים האחרונות שהם כבר לא יהיו יפים יותר, חכמים יותר ואולי גם מצליחים יותר, אבל הם כן יוכלו לרוץ מהר יותר, לקבל על זה מדליה, ואולי לזכות בגביע, אם רק יקומו מהכורסה. הניצחון מעולם לא היה פשוט יותר. לא צריך למרפק אף אחד, לעסוק בפוליטיקות ארגוניות או להשיג פרוטקציה כדי להגיע רחוק. במשחק הזה כל מה שצריך זה משמעת, נחישות והתמדה, והתוצאות לא יאחרו לבוא. תשאלו את עשרות אלפי הישראלים שנכנסו בחמש השנים האחרונות לעולם תחרויות הריצה העממיות והחלו להשתתף במרוצים ברחבי הארץ. הם מודדים זמנים, עושים תוכניות אימונים, מציבים יעדים ומגיעים למרוצים השונים כדי לשמוע את יריית ההזנקה ולהרגיש קצת קארל לואיס.

 

"מעולם לא חשבתי לרוץ", מספר דורון ארבל, מתכנן עירוני מגבעתיים, בן 41, נשוי + 4. "התחלתי לעשות ספינינג בחדר כושר, והמדריכים עודדו אותי להתקדם שלב. אז נרשמתי לתחרות הראשונה שלי, לפני חמש שנים. זה היה מרוץ אייל ברמת־השרון. השתתפתי במקצה של חמישה קילומטרים. ראיתי שכל ההתעסקות בריצה ובמרוצים מקפיצה לי את קצב החיים, והיום, חמש שנים אחרי, אני הולך לשבע תחרויות בשנה, כל פעם למקצים של עשרה קילומטרים. כל המשפחה באה לעודד אותי, כולל סבא וסבתא, וכשיש שיפור בתוצאה, אני טופח לעצמי על השכם. חוץ מזה, אני מאוד נהנה להרגיש שייכות לעולם הספורטיבי, של תחרויות ותוצאות".

 

ניר ברק, מנכ"ל ובעלים של חברת שוונג אירועי ספורט, מפעילת אתר האינטרנט שוונג המתמחה במידע על ענפי ספורט שונים, אומר שכמות אירועי הריצה המאורגנים שילשה עצמה בחמש השנים האחרונות. "אפשר לראות ברחובות, בפארקים, בטיילות ובטבע יותר ויותר אנשים בכל הגילים שרצים על בסיס יומי. ב־2009 התקיימו ברחבי הארץ 60 אירועי ריצה מאורגנים בכל הארץ. לפני חמש שנים היו לא יותר מ־20 אירועים כאלה. ואת 2010 נסיים עם יותר אירועים. יש בישראל קהילה של כ־30 אלף אנשים שמשתתפים באירועי הריצה הללו, שמניעים פעילות כלכלית של עשרות מיליוני שקלים סביב המרוצים הללו".  

 

• הסיפור המלא – בגיליון סוף השבוע של "ידיעות אחרונות"