המושג "אהבה אסורה" בכלל לא מובן לי

בכל סטטוס, אהבה קשה. אין אפליות. אבל לא חבל על (עוד) אהבה שהוחמצה רק כי צריך לצאת בסדר בעיני החברה ואלוהים?

לפני כחודשיים הכרתי גבר נשוי + שטיקבק לאחד מטוריי האחרונים. חשבתי בטעות שהוא מושא הטור והתחלנו להתכתב. הוא לא הסתיר את הטבעת, אבל גם לא הבהיר. אני לא טרחתי לבדוק, כי ממילא לא בניתי על גברים באותה תקופה. נזקקתי לפסק זמן לצורך דברים אישיים (תירוצים). הקשר היה התכתבותי בלבד. שם זה התחיל, שם זה נגמר. בתכתובת שנוצרה בינינו נחשפתי לסיפורו האישי המרתק, סיפורם של רבבות גברים ונשים.

 

הבנתי למה טורים על בגידות הכי פופולריים בערוץ יחסים. אישית לא הייתי מנהלת רומן עם גבר נשוי, מפני שאני קנאית איומה, וגם מפני שמזמן נגמלתי מיצר הרס עצמי, וקשר עם גבר נשוי זה מתכון לצרות, מכל זווית שלא תסתכלו על זה. מצד שני, המושג "אהבה אסורה" לא מובן לי. איך ולמה אהבה - דבר הכי טוב שיש - יכולה להיות אסורה?

 

הגבר הנשוי ניהל רומן עם אשה נשואה. שניהם בחנו לעבור לשלב ה"בהליכים". היא הלכה עם זה עד הסוף, הוא השתפן. הוא סיפר לי:

 

"לפני שנתיים נפרדתי מאשתי. אחרי זוגיות של שנים ללא אהבה. ללא מגע, ללא חום. שנים של מלחמה, שלא זיהיתי אותה, כי הייתי עסוק במלחמות היום יום. מקצועית הייתי צריך זמן אז החלטתי שלא נשים. נכנסתי לצ'אט הכללי וצחקתי והכל, ואז מישהי, מחוספסת כזאת, קלטה את עיני. היה לה ידע, ודיברנו. ולילה אחד דיברנו אחרת (איך שקיצרתי כאן חודש של השקה). ואז גילינו שרוצים. והיא גילתה שאי אפשר, כי נשואה.

 

שם החלטתי ללכת למקום שחשבתי שלא טעמתי עד אותה החלטה. הלכתי לאהוב (את יכולה להיגעל ממני, מרשה לך, אבל במידה!). חיזרתי אחריה, והיא חסמה. ותמיד הרגיש לי שהיא לא שם, שאני ממש צריך להתמתח אליה. לעומתי היא ממגדל שן נמנמה לה אפשרות, לקחה אותה לאט ורגוע. ואני, הכנסתי לשם טירוף. כשרציתי רציתי, כשכאב לי צעקתי, והמון אמת. גם היא התמסטלה, אבל אמרה לי שמחניק, וכואב, ולאט. כל פעם שהורדתי גז היא התרחקה. וכל פעם שלחצתי היא התקרבה. ואני התמכרתי לשם. התאהבתי כמו מטורף, באופן שלא הכרתי בו את עצמי.

 

היא ביקשה ממני שאבוא אליה נקי, אבל לא יכולתי

מה שהיה לי איתה זה החופש לראות את עצמי במלוא הדרי בזוגיות. איתה הרגשתי חופשי, כי המרחב שלי גדל, נחשפנו לדברים שלא מצאנו בבני הזוג שלנו. היה מקום לביטוי עצמי מלא. כל אחד גילה שיש לו עולם שהוא לא נוגע בו. היא יצאה לעולם הזה בלעדיי, חשבנו שנצא ביחד. היא השתחררה, אני לא. היא ביקשה ממני שאבוא אליה נקי, אבל לא יכולתי. בסוף היא עזבה אותי.

 

שמתי ברקס מול אדם שיכול היה להצמיח אותי. אמרתי לעצמי - אתה דופק את הכל, למה אתה לא קם ועוזב, והולך אליה. שנה וחצי שאני עובד על זה. העדפתי לברוח לעבודה שלי. כשאני חולם על אפשרויות, לא אשתי קיימת לנגד עיניי, אלא היא. לא נלחמתי עליה והיא לא נלחמה עלי, ואני קורא לה אהבת חיי.

 

הגעתי לצומת בו שאלתי לאיזה עולם אני שייך. איפה אני? איפה הקשר שלי עם אשתי? אשתי היתה הכי יפה במקום מגוריי, "אשה גביע". זכיתי בה. אחרי כמה חודשים של גן עדן, זה זרם פשוט. היא נתנה לי המון, היתה שם בשבילי, אבל לא הכילה אותי, היה לי ריק, לא מספיק, לא נכון. לא מצאתי את עצמי במקום הזה, זו לא היתה האמת שלי. ניסינו ייעוץ זוגי, אבל היועצות התייאשו. נפרדנו לתקופה. ואז היא...

 

הסיפור בבגידה היא לא הבגידה עצמה, אלא האפשרות האחרת שאתה רואה לעצמך, שאשתך לא מספקת. אני מכיר אנשים שבזכות תקשורת נכונה נמצאים עם בני זוגם יותר מ-20 שנה, ועדיין מאוהבים. אני לא מקנא בהם, זה הסיפור שלהם. לא לכל אחד מתאים מה שמתאים לאחר, למרות הכפייה החברתית. נורמה צריכה לעבוד בשבילך, לא נגדך. וצריך להיות אמיץ לבחור בדרכך. כנראה שאני לא אמיץ מספיק.

 

אחרי הפרידה אשתי חזרה אחרת. ואני, אחרי שעברתי סדנה לשינוי, הצלחתי לראות את זוגתי כאהובתי, שוב, אחרי שנים רבות. היא מדהימה ואני אוהב אותה. אבל אין לי איתה שיחות כמו שהיו לי עם ההיא.

 

למה אני עדיין עם אשתי? בגלל הפער בין המילים שלי למעשים. חוסר הכנות שלי. המילה שלי - להיות עם אשתי, לאהוב אותה. לנסות להשקיע בזוגיות. המעשה - ההיא שהלכה, הרצון שלי באחרות, לא באשתי. בחרתי להישאר עם האושר שבא לי מהילדים ולשכוח מהאושר שאין לי עם אשתי. אושר מול אי אושר.

 

ברור לי שיש לי אפשרות לחזור לדבר הכי טוב שהכרתי (אליה). לעומקים שרק איתה צללתי אליהם. לא לעומקים של הבחנות. לעומקים של רגש, לגבהים. איך עפנו יחד, איך לימדה אותי את החופש שבאהבה.

 

אני לא אידיוט. אני יודע שאני יצרתי אותה

יש רגעים שאני כל כך מתגעגע לשם שקשה לי לעמוד פיזית! לא מטפורה. אני צריך לשבת או לשכב. אני לא אידיוט. אני יודע שאני יצרתי אותה, פיניתי לה מקום בתוכי. היא השתקפות שלי ומסמלת לי את החיים שיכולתי לחיות אם הייתי מתגרש. אבל אני לא משתחרר מזה. פאקינג שנה וחצי...."

 

עד כאן דבריו. אני מרגישה כמה עצוב לו שהוא צריך לתמרן בין רגשות וצרכים ורצונות, לא באותה אשה. ואיך הוא מתייסר על זה. והולכות לו השנים. והוא בוגד בעיקר בעצמו.

 

אבן ריחיים על הצוואר יש לכולנו. גם אנחנו הרווקים/ות, אם צובטים אותנו, נצתבט. בכל סטטוס, אהבה קשה. אין אפליות. אבל לא חבל על (עוד) אהבה שהוחמצה רק כי צריך לצאת בסדר בעיני החברה ואלוהים? מה איתנו? לעולם לא נהיה מספר אחת?

 

• מאמרים, טורים וסיפורים על התמודדות עם בגידה