לידיעת הישראלי הממוצע: כללי לבוש בסיסיים

לא תזרוק על עצמך "איזה בגד", לא תתלבש לחתונה כמו למכולת, ולא תשכח שאנשים סביבך רואים אותך, ושעליך להתחשב בהם. ג'וליה מרביצה תורה

כולכם בטח מכיר את המראה הישראלי, הפופלרי והאהוב הידוע בכינויי רווי הסקס-אפיל "יצאתי מהבית". זהו הלוק הנבנה בחיפזון בשעת בוקר מוקדמת ונגרר עד הערב, לעיתים אף מלווה את בעליו לאירועים ליליים חגיגיים פחות או יותר. בכל פעם שאני נתקלת במישהו האוחז בלוק הזה תוקף אותי משב רוח נכאים וייאוש, ובהתאם מתחילות הטרוניות לצוץ בי, אחת אחרי השנייה: אף פעם לא יהיה פה יפה, למה לעזאזל הם מתלבשים ככה, וכו' וכו'.

 

כדי להבין את התופעה האנתרופולוגית המרתקת הזאת ניסיתי לפרק לגורמים את התהליך המחשבתי שמתרחש במוחו של הישראלי/ת כשהוא/היא מתכוונים לצאת מביתם. אתחיל בציון כמה נתונים:

• הישראלי הממוצע לא מבדיל מהותית בין פנים הבית שלו לבין החוץ. העולם החיצוני הוא בגדר תוספת לביתו והוא מרגיש בו, איך לומר, בבית. תמיד ובכל מקום.
• הישראלי הממוצע הוא טיפוס ביתי. נפשו קשורה בקשרי אהבה וערגה למשכנתא שלו. הוא מאוהב בספה הרכה, בטעם הנוסטלגי של הבפלות, ב-
  VOD, בחופש המוחלט להסתובב בתחתונים מרוטים ולעשות עוד אי אלו מעשים משוחררים וזורמים משל היה על אי בודד, והאי כולו שלו, ואף צלם פפארצי אינו אורב לו בסירת משוטים.
• הישראלי ייגן על ביתו בחירוף נפש, יקריב את בניו ובנותיו, את בניהם ובנותיהם של אחרים, את השקט הנפשי שלו, את התרבות והאמנות שלו (הרשימה עוד ארוכה, אבל זה כבר לא מעניינינו). זה הבית שלו, פה במישור אשר על שפת הים, ויש לו את דץ ודצה שיפרצו במחולות מאחוריו.

כשהוא בביתו, עודו חש ברכותה של הכרית ופסי שינה מעטרים את צווארו, קם הישראלי הממוצע ומתלבש, זורק על עצמו משהו נוח ויוצא. אין זה משנה לאן הוא יוצא, אין מבחינתו הבדל בין שיפוד הפרגית הנזלל בסטקייה לבין מסע נועז באונייה, הוא בא כאוות נפשו.

 

אני לא רוצה להגזים בהכללות, אבל מניסיוני האישי, אוות הנפש של אותו ההוא הממוצע היא כרפש, לפחות בעיני. הטי-שירט מהוה, החולצה איננה מגוהצת,

 הלבן צהבהב ומה שהכי מעצבן אותי זה שאותו ישמ"צ עוד מעז לטעון שזה מחושב. שהוא חשב על זה, שהוא מודע ושהכל בעצם הצהרה אופנתית פומפוזית ומדוייקת. יש לי רק דבר אחד להגיד על זה, ונשבר לי מרמיזות עדינות: בולשיט! עצלנות גרידא! את סיפורי הסבתא האלה לכו תספרו לגויים. לצערי או שלא, גם הם כבר ממזמן הפסיקו לקנות את הבובע מייסע שלנו. קוטג' תנובה זה לא סוג של שיק ולצאת מהבית היא בסך הכל פעולה בסיסית.

 

אני יכולה עד מחר להמשיך ולהתבכיין ולרקוע ברגל ולהגיד שלאנשים פה אין סטייל. אבל תאמינו או לא, לא סטייל ביקשתי ולא גלאם, וגם לא שאר מינוחים לועזיים שקשורים במידה כזאת או אחרת למידה מסויימת של אופנתיות ומחשבה אסתטית. אם סטייל הוא למתקדמים וגלאם הוא למקצוענים, אנחנו עדיין בשלב המכינה במכללת גלמודה ושומרון.

 

כולם ודאי זוכרים את הסיטואציה ההיא מהילדות, כשמעשה קונדס מתגלה והמורה נוזפת בשצף קצף ואתה קטן ומפוחד ומגמגם "אבל חשבתי ש...", ואז

 היא כבר נואשת לחלוטין ואומרת "בפעם הבאה אל תחשוב!". אז בהזמנות חגיגית זאת אעטה את תפקידה של מחנכת מכיתה א', ולא סתם מחנכת, אלא זאת הנרגנת ביותר, שרק רוצה להרביץ בתלמידייה תורה. אומר לכם שכדאי לנו להתחיל מהדבר הפשוט ביותר והחביב ביותר על המין האנושי ככלל: קודם כל, אל תחשבו. אולי יום אחד עוד נגיע לזה, כולי תקווה באמת. אבל בוא נתחיל מלבצע באופן מוקפד ועיוור את הדברים הבסיסיים, שנקרא להם כאן בשם היומרני "חמשת הדיברות ליציאה מהבית":

1. לא תזרוק על עצמך "איזה בגד". קודם כל עצור, חשוב על כך במשך דקה, ורק אז תתלבש.
2. לא תלבש בגדים עם כתמים, קרעים, חורים ושאר שיקוצים.
3. כבס את בגדייך לפי ההוראות שעל התווית.
4. הבדל בין קפיצה למכולת לבין ארוחת ערב במסעדה.
5. זכור, העולם איננו שטח הפקר. הוא שייך למישהו, והמישהו הזה הוא אנחנו, ואנחנו, לידיעתך, רואים אותך. אנא, התנהג והתלבש בהתאם.

 

אדם שלא מקיים את התנאים המינימליים האלה רומז לחברה שלא באמת אכפת לו. הוא פשוט לא חושב על אחרים, כי חשיבה על האחר ועל הסביבה נמצאת בתחתית סדר העדיפויות שלו. בחוגים מסויימים אנשים כאלו עלולים אפילו להחשב כמסוכנים. היזהרו!

 

לשאלות ולרעיונות (ביקורות שליליות לא יתקבלו בברכה): fashion.jf@gmail.com

 

רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה