תחושת הפורקן שלהם היתה מובנת בהחלט. ההמתנה הממושכת היתה מערערת-עצבים. כמו-כן, שררה ההרגשה, שישראל איננה יכולה לסמוך על סיוע מבחוץ, אשר יחלץ אותה מהתוקפנות.
בשעות הבוקר המוקדמות צרו מאות ישראלים על הקונסוליה, בתביעה שיגייסום וישלחום הביתה. על המשטרה היה לחסום את הרחוב לתנועה. יהודים מילאו גם רחובות אחרים. צעירים עמדו בכניסות לכל תחנות-הרכבת התחתית ועברו את כל המשרדים היהודים, באוספם כסף לטובת ישראל. רק יהודים מעטים היו מסוגלים לצאת לעבודתם. כולם היו – ועדיין – צמודים למקלטי הרדיו.
סטודנטים יהודים רבים הפסיקו את לימודיהם ואף ויתרו על בחינותיהם, ובאו להפגין סולידריות עם מלחמתה של ישראל – בחזית ובמרכז האו"ם. רבים רוצים להתנדב, למרות האיסור שהטיל ה"סטייט דפארטמנט" על נסיעות לאיזור. כולם רוצים לעשות משהו – כל דבר – כדי לעזור וליטול חלק בהיסטוריה הנעשית היום על גבולות ישראל.