אני, כמו שאתם רואים אותי, מואר אני. אשכרה פנס בעין. בודהא כפרה פראייר לידי, מורה רוחני של אני, הנירוואנה עלי.
ככה זה כשאין כוח לקום לעבודה:
התודעה נוסקת לרקיעים לא-ידועים כמו שיהאב-4 בדרך לקריה,
התובנה חוזרת אליך כמו אשה מוכה, אבל מה זה דלוקה,
המחשבות על משמעות, צוללות עמוק כמו בעל מפרגן של אחת עייפה,
ההכרה מתעוררת בך בלילה, כמו משתמש מיובש במצוקה,
וכו וכו וכו וכו וכו וכו, הרסה לי ת'גב הישיבת-לוטוס הזאת.
בכל אופן, ויפאסנה דווקא לא עושה לי את זה, למה בחיים לא אסתום ת'פה החושני מפיק המרגליות על קצה הלשון המדגדגת. אותי, צ'אקרת העונג שלי.
לפניכם, כפרות, חמש המדרגות של ההתפתחות הרוחנית על פי אסכולת המהאיאנה המה-נהיה, מאת הדלאי לאמה מי-מת, הנזיר שמכר את התחת שלו אחרי שהגזים עם תה טיבטי:
1 - אני הולך ברחוב ונופל לתוך בור - זה העירייה אשמה.
2 - אני שוב הולך ברחוב ושוב נופל לבור - זה אופטיקנה אשמה.
3 - אני שוב הולך ברחוב ושוב נופל לבור: מה זה האובך הזה? זה דני רופ אשם.
4 - אני שוב הולך ברחוב, ושוב נופל לבור: מה זה הכוסית הזאת? היא אשמה.
5 - אני שוב הולך ברחוב ושוב נופל לבור: כוס אמא שלה. אני עדיין חושב עליה.
6 - אני שוב הולך ברחוב ושוב נופל לבור: כוס אמא שלי. יש רק חמש מדרגות.
בקיצור מואר: עיצמו את העיניים, סובבו את גלגל התפילה, וחיזרו אחרי על המנטרה הקדושה בקצב הלב לפעימתו של האור:
אין בור, אין חור, אין סתם פאקינג הור, אין בטח, אין ספק, אין אולי, אין ודאי, יש רק אני, כפרה עלי.