"הורים, למה אתם עושים את זה?"

ההורות הופכת אותנו בשלב מסוים לרובוטים, שפשוט מבצעים את מה שהתרגלנו אליו. הפסיכולוג גיל ונטורה מציע להורים: עצרו מדי פעם, תחשבו, תחקרו. הילדים מתפתחים. אולי משהו שאתם עושים כבר בכלל לא מתאים?

בשמלה אדומה ושתי צרות. אמא קטנה נחרדה ותמהה. עמדה ושאלה – "למה?". וכל מומחי הרשת וכל היועצים וכל המדורים וכל הגורואים - עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.

 

השיר הזה כמובן לא מציאותי. מדובר בטקסט קלאסי של מדע בדיוני. הצרה איתנו, ההורים, היא שאנחנו בדרך כלל לא שואלים "למה?". בעצם, אנחנו נזכרים לשאול "למה?" רק כשיש תקלות, רק כשמשהו משתבש עם הילד או מפריע להתנהלות האפורה. פרט לכך, אם זה לא שבור, בדרך כלל לא מתקנים את זה.

 

הנה קלישאה פרי המצאתי: הג'וב הכי חשוב של ההורה הוא לחשוב. בכל הייעוצים שלי למגדלי צאצאים מסוגים שונים, אני מנסה למלא את הקלישאה הזו בתוכן. מה זה בעצם לחשוב? בלי להיגרר להתפלספות עקרה, לחשוב פירושו לשאול שאלות באופן יזום. למה לעשות את זה? כי בטווח הארוך, זה ישפר פלאים את חוויית ההורות שלך.

 

מה אני רוצה? שתחשבו

זה לא סוד שכבר שנים אני מנסה להפוך את המקצוע שלי ליותר ויותר מיותר. המעורבות של מומחים ויועצים בסלון המשפחה הישראלית חצה מזמן את גדר הפרופורציות השפויות. בניגוד לעבר, הם כבר לא מופקדים על עזרה נקודתית בתיקון תקלות נקודתיות. עכשיו הם שואלים את השאלות במקומנו. אולי אפילו באופן עקיף מקבלים בשבילנו החלטות. רוצים לחסוך קצת כסף? תמשיכו לקרוא.

 

מה לעזאזל אני רוצה מחייכם? שתיקחו אזורים מובנים מאליהם בחייכם עם המלאכים הקטנים ותתחילו להפעיל עליהם את מקל הקסמים של החשיבה המדעית: שאלות. למה אתם עושים X עם הילד? מה אתם מקווים להשיג בזה? איך תדעו שזה מצליח? במה זה שונה ממה שעשיתם בעבר? טיפ קטן: די רצוי שהתשובות שלך ושל בן זוגך יעמדו בחפיפה סבירה. בית מפוצל תכנונים וקונספטים הוא לא בדיוק מתכון להרמוניה.

 

הנה דוגמא לתרגיל מחשבתי קטן בשם "מניפת ה'למה'", שאני מפעיל אותו במידה שווה על הורים, אנשי עסקים, מתבגרים ושאר מתלבטים. בשיחה עם אמא יקרה אחת, היא סיפרה כבדרך אגב שבבית בעלה מופקד על ענייני ביצוע שיעורי הבית ולא היא. שאלתי למה. היא סיפקה מיד תשובה:

 

1. "נוח לנו שיש לכל אחד משנינו תפקיד מוגדר". ואני שאלתי "מדוע זה נוח?" (מדוע, זה כמו למה, להשכלה כללית).

ואז היא אמרה:

2. "כדי לא לשגע את הילד". ואז אני שאלתי "למה אי שמירה על תפקידים מוגדרים ישגע את הילד?" ואז היא היססה. בסוף אמרה:

3. "כי הילד לא ידע למי לפנות בכל רגע נתון והוא יהיה מבולבל וילד מבולבל הוא ילד אומלל " (שימו לב שעכשיו היא שואלת שאלות למה ועונה מיידית עליהם באופן ספונטני!)

 

תוך 30 שניות היה לי ולה שפע של חומר לעבוד עליו. האמנם תמיד נשמרה חלוקת תפקידים כזו? האם הילד אשכרה הראה בעבר סימנים של מצוקה אימתנית כשלא מסרו לו מסר קומוניסטי אחיד? (אגב, כמובן שלא). מאיפה לעזאזל הגיע הדימוי של ילד מבולבל ואומלל? ממנה, מבעלה? למה באמת הם משמרים את החלוקה הסטאטית הזו? ולא פחות חשוב, מה אפשר להרוויח מפריצת גבולות התפקיד הנוקשים?

 

הורות אקטיבית ועירנית

שאלות לעיתים מולידות עוד שאלות ולעיתים הן מולידות הצעות לשינוי ואפילו פתרונות יצירתיים. בטווח הארוך, ההורות שלך משנה צורה. היא הופכת אקטיבית יותר, עירנית יותר – לא בפעילות תזזיתית ובהולה. במחשבה.

 

בני אדם בכלל והורים בפרט, הם עבדי ההרגל וחסידי השיגרה. כל אזור בחיי המשפחה עמוס בדברים שאנחנו ממשיכים לעשות מכוח האינרציה. זה לא תמיד רע. ברוב הזמן זה חוסך לנו כאבי ראש ומפנה אותנו להתעמת עם שפע ההתקלות של החיים המודרניים (כסף, זיהום אויר, ריענון מסכות וכאלה).

 

למרבה הצער, ילדים זה עסק שנמצא בתהליכי צמיחה מתמידים. מה שעבד בינואר לא תקף באוקטובר. להתעקש שהמתבגרת תתלווה אלינו לביקור המשפחתי, להמשיך להלביש את הקטנטן על אף היותו בן שש, להניח לו לשקוע שעות במשחקי המחשב כבעבר, להתמיד במדיניות של "לא משתפים אותם בסודות האלה והאלה?".

 

אני יודע כמה אתם עסוקים. אהיה טיפש מטופש אם אמליץ לכם להקדיש לכך שעתיים ביום. פיית הפרופורציות רלבנטית גם כאן. אני מדבר על מספר דקות, אחת ליום-יומיים ורצוי לבצע את זה מדי פעם גם במחיצת אהוב ליבך. ביחד. אל תפחדו משאלת שאלות. זה לא ישגע אתכם. זה לא יתיש אתכם. על אף הסיכון בלהישמע אקדמי וטרחני – אני עדיין לא מכיר דרך טובה יותר לרדת לחקר האמת.

 

נ.ב: בכתבה זו נעשה שימוש ב-24 שאלות.

 

גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג ומנחה סדנאות וקורסים בנושאי "הורות וחשיבה יצירתית".

 

• לכל הטורים של גיל ונטורה.