קפה עם רחב
"רחב מדירה שינה מעיני חז"ל. מה נעשה עם אשה שלא מוכנה להניף שום דגל לאומי? שמוכנה לבגוד בעמה ומולדתה על מנת להציל את משפחתה"? הצטרפו לבית המדרש של הטוקבקים
רוחמה וייס
פורסם: 04.06.10, 09:51
החרדה ועונשה
במוקד פרשת השבוע סיפור שליחת המרגלים לארץ ישראל, רוח היאוש ששנשבה בעם בשוב המרגלים והעונש הקשה שנגזר עליהם (במדבר פרק יד כט) " בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי."את פרשת השבוע אנו מפטירים בסיפור מאוחר ומוצלח יותר של פעולת ריגול ערב הכניסה לארץ, הסיפור אודות המרגלים ששלח יהושע ליריחו (יהושע פרק ב).
האם תמיד היו לנו תכניות צבאיות הזויות?
אני קוראת בפרשה ובהפטרה וחושבת על ההתמודדות העכשווית עם הספינות שהפליגו לעזה. אני לא בטוחה שיש לי תשובה טובה לשאלה כיצד היה צריך להתמודד עם דילמת הספינות, אבל אין לי ספק שלקברניטי המדינה שלי לא הייתה תשובה מוכנה. המחשבה שמה שהתרחש ומתרחש בימים אלו הוא תוצר של חשיבה ותכנון, כל כך קשה, שאני מעדיפה להאמין שהם פשוט לא חשבו על זה.כנראה שיש לנו מורשת ארוכת שנים של תכניות צבאיות לא ממש מבוררות ופעולת הריגול ביריחו לא נראית הגיונית ומתוכננת טוב יותר מכמה מהפעולות הצבאיות שאנו מכירים בימיינו.
מה חיפשו המרגלים ביריחו?
התשובה לשאלה זו לכאורה פשוטה - ריגול לצורך הכנת כיבוש יריחו. עם זאת, ההנחייה שנותן יהושע למרגלים לקונית, וחסרת מטרה ברורה (יהושע ב, א):"וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ".
המטרה לא ממוקדת והביצוע עצמו די מוזר:
"ויבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה... וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ: וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ ... וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג: וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם: וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג: וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם:... וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בה' כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת: וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת אחותי אַחְיוֹתַי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת: וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת: וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ: וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם: וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ".
עבודה יסודית עשו המרגלים; עברו את הירדן, הגיעו לבית של זונה שנמצא בכניסה לעיר, התחבאו בו וברחו חזרה אל יהושע.
שלום אדני המלך. איפה הייתם ומה עשיתם?
הם לא עשו כלום ולא ראו כלום, ושמישהו יסביר לי למה נועדה השליחות הקטלנית הזו?! במירב, נוכל לטעון שהם הכירו את מעברי הירדן ואת שערי יריחו אולם דפדוף קל ומהיר בספר יהושע ילמד כי מעבר הירדן נעשה בדרך ניסית (כדגם מוקטן של קריעת ים סוף) וגם חומות יריחו נפלו דרך נס. אז מה לכל הרוחות חיפשו המרגלים ביריחו?
בזכות הסיפורים המיותרים
מבחינה צבאית סיפור המרגלים של יהושע חסר ערך לחלוטין, הם לא ריגלו וגם לא היה צורך לרגל, וזה אולי מה שמעלה את ערכו התרבותי. לפנינו סיפור משעשע על משחקי מחבואים בפשתי העץ בגג ביתה של האשה הכי רחבה ביריחו. דווקא כיוון שהסיפור נראה חסר ערך ואף מעט מביך (במדינת הגמדים רעש מהומה...), ראו החכמים את האפשרות לחפש ולמצוא לו משמעות, כמשימה תרבותית מיוחדת. סיפור מביך הוא הזדמנות פרשנית, המבוכה התרבותית היא קרקע פורייה ליצירתיות הפרשנית, בימים ההם ובזמן הזה.
מי אַת רחב?
כולנו, ככל הנראה, גדלנו על המסורת הפרשנית החביבה לפיה רחב הייתה מוכרת מזון. אך מה היא עשתה בשעות 'המתות' של בית הקפה? הפשט, הזנוח והשכוח של ספר יהושע, מספר שבקומה העליונה של בית הקפה היא הייתה מלינה את האורחים ועוסקת בזנות. אם כן לפנינו זונה מכובדת הגרה בשערי העיר ומתוקף שתי החוויות בתחומי הסְפר (עבודתה כזונה ומגוריה בחומה) היא הכירה היטב את סודות העיר וידעה לנהל אותם לטובתה ולטובת אהובי ליבה. לרחב לא היו נאמנויות רחבות, את הלב הרחב שלה היא הקדישה למשפחתה בלבד, בכל שאר האנשים היא השתמשה בתבונה. המרגלים, יהושע ומלך יריחו 'דאגו' למשימות לאומיות, רחב דאגה 'רק' למשפחתה. אולם סיפור הדאגה וההצלה הקטן של רחב הוא הסיפור הדאגה הרציני היחיד בפרקים אלו של ספר יהושע, והוא מגחיך את סיפורי הדאגה הגדולים, הלאומיים, בהם התעסקו ברצינות מביכה יהושע, המרגלים, ומלך יריחו.
חז"ל דאגו לנאמנותה של רחב
אשה שלא נענית לחוקי הממסד ולנאמנויות שהוא דורש ממנה, מטרידה את מנוחתו של הממסד הגברי. רחב מדירה שינה מעינייהם של חז"ל. מה נעשה עם אשה שלא מוכנה להניף שום דגל לאומי? שלא מוכנה לשלוח את אהוביה לקרבות הגנה על המולדת? מה נעשה עם הזונה הזו שמוכנה לבגוד בעמה ומולדתה על מנת להציל את משפחתה?חז"ל הפכו את רחב לאשה נאמנה, ולא סתם נאמנה, אלא לאשה ואם בישראל (מגילה יד ע" ב):
"שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה, ואלו הן: נריה, ברוך, ושריה, מחסיה, ירמיה, חלקיה, חנמאל, ושלום. רבי יהודה אומר: אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה".
אז מה יצא לנו מזה, מה הרווחנו מהטענה שרחב הייתה אחת משלנו? נדמה לי שהרווח הוא כפול גם אם פרדוכסלי. הרווח הראשון הוא בכך שמיסדנו את הזונה, בייתנו אותה, הכנסנו עוד אשה הביתה. ועכשיו כולם מיישרים קו ומצדיעים לדגל.
הרווח השני, שעומד בסתירה לראשון, הוא שהצלחנו להזרים את דמה של רחב לתוך הדם היהודי. יש דמיון לא מבוטל בין דמותה הלימינאלית, היושבת בחומה, של רחב, לדמותו של עם ישראל שלאחר החורבן. לאחר שאיבדנו את עצמאותנו הפכנו (במידה לא מבוטלת של השלמה ואף שמחה) לעם שיושב בחומה, לעם שאין לו נאמנויות טריטוריאליות, לעם שלא יוצא למלחמות, לעם שדואג לחיי המשפחה ולא לכיבושים. במחשבה שניה נראה שההזדהות של חז"ל עם רחב הזונה לא אמורה להפתיע אותנו "הן דמה בדמנו זורם...".
אי אפשר בלי קצת הומור
חייבים להודות שהשם 'רחב' די מדהים. זונה שקוראים לה רחב... כל העולם כולו גשר צר מאוד אבל אצל רחב היה מקום לכולם. אין לדבר סוף, באמת. גם חז"ל נהנו מקמצוצי ההומור והיצירתיות שהשם הזה יכול להציע והנה הדיון שקיימו עליה רב נחמן ורבי יצחק:"אמר רבי יצחק: כל האומר 'רחב רחב' מיד נקרי (נהיה בעל קרי, פולט זרע). אמר לו רב נחמן: אני אומר, ולא איכפת לי.
אמר לו (רבי יצחק): כשאני אומר (שנהיים בעלי קרי מאמירת שמה) (אני מתכוון) ביודעה ובמכירה".
אז רבי יצחק טוען שכבר מאמירת שמה של רחב נהיים בעלי קרי. רב נחמן מעיד על עצמו שהוא אומר ולא אכפת לו (ואני תוהה האם הוא מתכוון לכך שהשם לא עובד עליו או שלא אכפת לו שהוא כן...) ורבי יצחק מסתייג ואומר שעל מנת שהשם המפורש יעבוד יש צורך לדעת! ולהכיר את הזונה הרחבה מיריחו.
ואני אומרת שאלמלא לא באתי אלא ללמוד הלכה זו, די.