הקהילה הפכה השנה פתאום להיות ספורטיבית

היא צועדת מחר בשלושה מסלולים שונים, שניים מהם אפילו בו-זמנית. לא אלאה אתכם בפוליטיקה הפנימית שגרמה להיווצרותם של שלושה מצעדים. ואני תוהה: האם נגמרו הבעיות שלנו מול הממשלה, מול הכנסת, מול הרשויות ומול החברה, שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לקפוץ אחד לשני על הצוואר?

אני מודה ומתוודה - לא אהיה מחר ברובו של מצעד הגאווה, אם בכלל. חברתי הטובה משכבר הימים, שכונתה פה בעבר "סיתוונית", מתחתנת, ומן הסתם אהיה שם לחלוק איתה את הרגע המאושר. אבל מחר זה היום שבו יגיע לשיאו חודש יוני, חודש הגאווה הידוע ברחבי העולם, כשאלפי אנשים יצעדו בתל אביב, עם דגלים, שלטים ופאות ענקיות, אבל גם עם מגאפונים ודגלים שהם לאו דווקא אחד מהדגלים המוכרים בקהילה.

 

ואני די שמח שאני לא אהיה במצעד, או בעצם, עלי לומר, במצעדים. כי השנה, כאילו זה האירוויזיון, יש חידוש - שלושה מצעדים שונים באותו היום. הקהילה הגאה בישראל הפכה להיות כל כך ספורטיבית, שהיא צועדת בשלושה מסלולים שונים, ששניים מהם אפילו מתרחשים באותו הזמן.

 

לא אלאה אתכם בפוליטיקה הפנימית שגרמה להיווצרותם של שלושה מצעדים, כי לא הייתי שם. ואני אפילו לא בטוח שמי שכן היה שם הוא מי שידע להגיד מה היה. לאלוהים, או לכל ישות עליונה אחרת, הפתרונים.

 

אז מה יש לנו? יש לנו את מצעד הגאווה "הרשמי", זה שמאורגן ומתוקצב כבר כמה שנים על ידי העירייה ומנוהל על ידי הזרוע הגאה שלה - "המרכז העירוני לקהילה הגאה" - שהוקם לפני כמה שנים והפך להיות מוסד עירוני חשוב ומרכזי בקהילה. מולו יש את "המצעד האלטרנטיבי", או כפי שמכנים אותו המארגנים, "המצעד הקהילתי", שמוחה על התכנים והצורה שבה מתנהל המצעד של העירייה, ויש יאמרו, מוחה על מעורבותם של אנשים מסוימים בארגון המצעד, והוא יצעד במסלול שונה לגמרי באותו הזמן. ולפני שניהם - "מצעד הבושה", המצעד שלוקח את שמו ממצעדים דומים בארה"ב, ומתכתב עם מיטב שונאינו בישראל מסיבה לא ברורה (לא ידעתי שאנחנו רוצים להתכתב איתם), מצעד שמחבר בין שלל העוולות בחברה הישראלית - דיכוי להטבא"ק (לסביות, הומואים, טרנס, בי, א-מיניים וקווירים), דיכוי נשים, גזענות, אפליה ושאר רעות חולות שהחברה הישראלית רחוקה מלחסל.

 

הרשת שוצפת וקוצפת בין פעילים מקצוות שונים

אם נוסיף למשוואה (המסובכת גם כך) את אירועי ה"מרמרה" מהשבוע שעבר, אנחנו מקבלים בליל של מריבות ודם בעיניים, כשהרשת שוצפת וקוצפת בין פעילים מקצוות שונים בקהילה הגאה, שמסרבת להיות גאה עכשיו.

 

מצד אחד אומרים אחדים שהם לא רוצים לראות אזכור למקרה במצעד, כי מדובר במצעד גאווה ולא במצעד זכויות אדם, ושבכלל, לא זכור להם שפעילי המשט הגיעו ממדינות בהן חברי הקהילה מקבלים חיבוק אוהד מהממסד. מולם עומדים אלה שצועקים שהם יניפו דגלי טורקיה כדי לצעוק "די לכיבוש" ו"די לאפרטהייד".

 

הצעקות ורמת השיחה שמתגלגלת בנושא הזה לא מביישת אפילו את רמת השיחה בזמן נאומה של ח"כ זועבי בכנסת. אלה מאשימים את אלה, ואני יושב בצד ותוהה לעצמי: חברים, האם ההומופוביה עברה מהעולם? האם טרנסים וטרנסיות לא מופלים וסובלים מאלימות? האם נגמרו הבעיות שלנו מול הממשלה, מול הכנסת, מול הרשויות ומול החברה, שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לקפוץ אחד לשני על הצוואר ולהוריד חתיכות?

 

בתור קהילה שמטיפה לעולם שאסור להכריח מישהו להתיישר לפי קווים שנקבעו לאנשים אחרים, אני רואה מסביבי הרבה אנשים שמנסים ליישר אחרים לקווים של עצמם. השמאל הרדיקלי מנסה להגיד שחברי הקהילה חייבים להזדהות עם סבלם של מיעוטים אחרים ואי אפשר להפריד, ולכן לשאת דגל פלסטין זאת מצווה וחובה של כולנו. מולם אומרים הציונים/ימנים/שמאל לאומיים שהתמיכה באויבינו שלא מאפשרים בעצמם זכויות למיעוטים היא פגומה והיא גיס חמישי והשתלטות על מסרי המצעד.

 

ההומואים הגבריים אומרים להומואים הנשיים שהם יוצרים דימוי רע כשרואים אותם רוקדים לאורך המסלול, ואילו ההומואים הנשיים אומרים שהחיים יפים כשאתה רוצה לחיות מי שאתה אז "תפסיקי להיות גברית ותתחילי להזיז את התחת שלך, אוחצ'".

 

הלסביות הבוצ'ות אומרות שטיפוח ויופי זה דיכוי הטרונורמטיבי סקסיסטי ופטריארכלי והורדת שערות ברגליים זאת כניעה, ולעומתן הפמיות אומרות שמותר להן גם להיות מטופחות ויפות. הביסקסואל יגיד שאין כזה דבר משיכה מינית לצד אחד, והפאנסקסואל יגיד שכולנו יכולים להימשך לכל המגדרים. ההומו יגיד שהביסקסואליות זה רק שלב בהפיכה להומו, והלסבית תגיד שזאת רק סטרייטית מתנסה. יהיו טרנסים שיגידו שזכותם להיות במגדר נזיל, ואילו יבואו מולן טרנסיות ויגידו שיש שני מגדרים בלבד ושיפסיקו לזיין בשכל.

 

מתיש, נכון? אז ככה זה נראה היום. מתיש ומבלבל כל כך, שאני קצת שמח שאין לי זמן לצעוד.  

 

אז מחר, כשאתם מגיעות או מגיעים למצעד, הרימו את הראש למעלה והסתכלו על דגל הגאווה, הדגל שמייצג את הקהילה על כל גווניה, צבעים של קשת, של גיוון ושל פלורליזם, וזכרו: מצעד הגאווה הוא של כולנו – של השמאלנים, של הימנים, של הגבריות והנשיים, של הביסקסואליות והטרנסג'נדרים, של הסטרייטים שתומכים בנו ושל ההורים שלנו שבאים להחזיק לנו את היד, של החברים שלנו שאוהבים אותנו. לכל אחד מאיתנו יש את היכולת לקבוע בעצמנו מי אנחנו, ומה אנחנו, וכמו שאמרנו כשיצאנו מהארון - שיזדיינו כולם.

 

לכל אלה עם הלהט המהפכני בעיניים והאנרגיה הבלתי נדלית לעשיה ולדיבורים: בארגון נוער גאה מחפשים מתנדבות ומתנדבים, בית דרור תמיד שמח למישהו שיעזור, בחוש"ן תמיד חסרות נשים להעביר הרצאות, בבית הפתוח שמחים לאנשים שיפעילו אירועים שונים, וגם בשלל הארגונים האחרים לא חסרים דברים לעשות. אז במקום לצרוח ולצווח, קומו, תוציאו את הראש מהתחת ותתחילו לעשות.