מה עושים עם ילדים סרבנים?

אתם מבקשים, משכנעים, מבטיחים, מאיימים והם דוחים, מתחצפים או פשוט מתעלמים. פרופ' עמוס רולידר מזכיר: הילד זקוק להורים שיודעים איך להתמודד עם הסרבנות שלו

בוקר. השעון המעורר בביתם של ענת ועידו מצלצל מאוד מוקדם. הם יודעים שיזדקקו לזמן רב על מנת להעיר ולשלוח לבית הספר את ילדיהם, טל בן ה-14, קרן בת ה-11 ועופרי בת ה-6. עידו לוקח נשימה עמוקה, ענת מתהפכת במיטה ושניהם מכינים את עצמם נפשית לעוד יום של ויכוחים ומלחמות.

 

הם כבר מכירים היטב את כל הדרכים של ילדיהם לסרב להנחיותיהם: התעלמות שקטה, ניהול משא ומתן, התחצפות, דחיינות. ההורים היקרים יודעים שכמו בכל יום, גם היום יזדקקו לזמן רב, בקשות חוזרות, שכנועים, הסברים, הבטחות ואיומים, על מנת לגרום לילדיהם למלא בקשות בסיסיות ביותר, כמו להתארגן בבוקר, לחזור הביתה בזמן מחבריהם, להכין את שיעורי הבית, לאכול אוכל מזין וללכת לישון בזמן.

 

ענת מחייכת בעגמומיות ומספרת לעידו שאתמול אמרה לעופרי בכעס "למה אני צריכה להגיד כל דבר אלף פעם?" והקטנה ענתה לה "למה אני צריכה לשמוע כל דבר אלף פעם?" וכיצד ענת נכלמה והשתתקה.

 

למה הורים מוותרים?

רובם הגדול של הילדים המסרבים לשתף פעולה עם הוריהם ומחנכיהם, יודעים היטב מהו הרציונאל העומד מאחורי הבקשה או ההנחיה של ההורה. הם מבינים מדוע עליהם להכין שיעורי בית, לקום בבוקר רעננים ללימודים, לא להציק לאחותם הקטנה, לסדר את החדר או לחזור הבית בזמן לאחר פעילות. הבעיה, הורים יקרים, אינה טמונה בחוסר הבנה. אין צורך להסביר להם בכל יום מחדש מדוע חשוב לחזור הביתה בזמן שנקבע. הם יודעים זאת היטב.

 

הסירוב למלא הנחיה, בקשה או הוראה של הורה הוא טבעי לחלוטין ונובע מהקושי הביולוגי לדחות סיפוקים. למשל, להפסיק פעילות מועדפת למען עיסוק בפעילות פחות מועדפת. כל אחד מאיתנו המבוגרים יודע זאת היטב. הקושי הבסיסי הזה מלווה אותנו כל חיינו ודורש גם מאיתנו וויתורים והתמודדות בלתי פוסקת עם הרצון לעסוק בפעילויות מהנות, מספקות וקלות לביצוע, במקום לדאוג לצרכי היום יום שלנו ושל הסובבים אותנו.

 

כאשר הילד שלנו אומר לכם בלהט הסירוב "אני לא מבין מדוע אני צריך ללכת לישון. אני לא עייף" הוא בעצם אומר לכם "קשה לי להפסיק לשוחח בטלפון / לצפות בטלוויזיה / לגלוש באינטרנט". הילד בעצם מבטא את הקושי הטבעי והאמיתי בשיתוף פעולה. הוא זקוק להורים היודעים כיצד לפנות אליו, כיצד לבקש ממנו, כיצד לחזק אותו וכיצד להתמודד ביעילות עם הסירוב שלו.

 

לפני שאמליץ כיצד ניתן ללמד את ילדינו לשתף פעולה, חשוב שנשאל את עצמנו מדוע כה רבים מאיתנו נכנעים לסירובו של הילד. התשובה לשאלה אינה מסובכת: הקושי ההורי (הטבעי והמובן) בעמידה שקטה ונחושה בפני התנגדותו הנמרצת (בכי, כעס, התקפי זעם, חוצפה) של הילד היא הסיבה העיקרית לכניעת ההורה ולהופעתן של תגובות הוריות שגויות. כמו למשל: איומים, שוחד, העלבות, בקשת הבטחות עתידיות וויתור וביצוע הפעולה במקומו.

 

ילדים בכל הגילאים מסרבים, אולם מובן כי דרכי ההתמודדות עם סירוב משתנות בהתאם לגילו של הילד. את המלצותיי להתמודדות עם סירוב ולהקניית שיתוף פעולה, אחלק לשני חלקים, בהתאם לגיל הילד.

 

כך תתמודדו עם סירוב בקרב ילדים צעירים

• הקפידו על רוטינות קבועות. שגרה וסדר יום קבוע מסייעים לילדינו לדעת מהן המשימות המוטלות עליהם ולעמוד בהן ביתר קלות והצלחה. הקפידו על שעות ונהלים קבועים להשכמה, הכנת שיעורי בית, ארוחות, גישה למחשב ולטלוויזיה והליכה לישון.

 

• הכינו את הילדים למצבים קשים. אתם ההורים מכירים את ילדכם הכי טוב ויכולים לשער מהם המצבים ביום בהם יתקשה לשתף עמכם פעולה. נצלו ידע זה על מנת להכין אותו מראש למצבים אלו. למשל: "בעוד 20 דקות תצטרך לכבות את המחשב ולגשת לשיעור עם המורה הפרטי. אני יודעת שזה יהיה קשה, אך אני מצפה ממך לעשות זאת ללא ויכוח".

 

• נסחו את הנחייתכם כהוראה. כאשר אתם מבקשים מילדכם לעשות דבר מה, אמרו זאת באופן שקט, קצר וממוקד. לדוגמא: "קום בבקשה להכין את שיעורי הבית". את הבקשה עשו כאשר אתם עומדים בסמוך לילדכם, תוך יצירת קשר עין, כאשר אתם מוודאים שהוא איננו שקוע בפעילות אחרת. הימנעו משאלת שאלות רטוריות (כמו: "אכפת לך לקום כבר וללכת להתקלח, חמודי?"), הסברים ארוכים, איומים או הבטחות. אגב, זכרו שהפיכת המטלה למשחק ("תחרות מי מגיע ראשון למקלחת!") אולי תסייע לכם באופן חד פעמי, אולם למעשה לא תלמד את ילדכם לשתף עמכם פעולה.

 

• שבחו את ילדכם כאשר הוא משתף פעולה. כאשר ילדכם עושה את שביקשתם ללא דחיות וסירוב, חזקו אותו, עודדו ושבחו אותו על כך. אל תיקחו זאת כמובן מאליו. ספרו לו כמה נעים לכם כאשר הוא קשוב לכם וכמה אתם מעריכים את התנהגותו הבוגרת והאחראית.

 

• העניקו סיוע. כאשר הילד קטן, אפשר ממש לסייע לו פיזית להתחיל במשימה. לדוגמא, לסייע לו לפתוח את הילקוט, להוציא את החומר הנדרש ולהתיישב לצד השולחן.

 

• אל תוותרו. כאשר אתם מוותרים לילדכם בעקבות סירוב, אתם מלמדים אותו שמילוי בקשותיכם נתון לבחירתו ולמעשה פוגעים בסמכות ההורית שלכם. עמדו על כך שילדכם עושה את שביקשתם ממנו, גם במצבים של הסלמה בהתנהגותו והבעת התנגדות עזה מצידו. עמידה איתנה על בקשותיכם, תלמד אותו שיתוף פעולה ומתן כבוד לכם ההורים ותשרת אותו במגוון מצבים מאתגרים בהמשך חייו.

 

כך תתמודדו עם סירוב בקרב מתבגרים

• חיזרו על הבקשה. אם ילדכם לא ביצע את בקשתכם, חזרו על הבקשה באותן מילים ובאותה נימה (כפי שהסברתי לעיל) והדגישו שאתם מצפים ממנו לבצע את ההנחיה. למשל: "אני מצפה שתקום עכשיו ותיגש להכין את שיעורי הבית".

 

• מנעו המשך פעילות מועדפת. לרוב, הסירוב לבצע את בקשתכם נובע מכך שילדכם שקוע בפעילות מועדפת כלשהי (כמו משחק במחשב) וכן מכיוון שהוא יודע שלסירובו לא יהיו השלכות ממשיות. לכן, כאשר ילדכם מסרב באופן מתמשך, עליכם להימנע מאיומים ולהגיב במעשים. חשוב מכל הוא להפסיק את גישתו לפעילות מהנה בה הוא עוסק כרגע ולא לאפשר גישה אליה עד שהילד יענה לבקשתכם. הכוונה היא לא לאפשר משחק במחשב, צפייה בטלוויזיה וכל פעילות מהנה אחרת, עד שהילד משתף עמכם פעולה. בוודאי שאין להיענות לבקשות של ילדכם מכם אם הן באות מיד לאחר שסירב לבקשתכם.

 

• נבאו את תגובת ילדכם והתכוננו בהתאם. סביר שמניעת גישה לפעילות מועדפת תגרור התנגדות וכעס מצד ילדכם ואין סיבה שהדבר יפתיע אתכם או ימנע מכם לעשות את המעשה הנכון. נסו לשער כיצד יגיב ילדכם והתכוננו לכך מראש. להכנה זו ישנה חשיבות עצומה! בכך שתחזיקו מעמד בהחלטתכם ללא קשר לתגובה של ילדכם, תוכלו ללמד את ילדכם לשתף עמכם פעולה ולהגיע לתוצאות רצויות לטווח ארוך.

 

• הישארו רגועים. כאשר ילדכם כועס, בוכה, מתחצף או משתולל, חשוב שתשמרו על רוגע, ותגיבו באופן שקט אך אסרטיבי אליו. אם תאבדו גם אתם את עשתונותיכם, סביר שכל הסיטואציה תדרדר ובסופו של דבר תמצאו את עצמכם מתנצלים על כך שניסיתם לעמוד על בקשותיכם (הלגיטימיות) באופן לא סביר או מתלהם.

 

• כל יום הוא יום חדש. גם אם ילדכם הטיח בכם האשמות או מילים קשות, הקפידו לא לשמור טינה, ולהמשיך לעשות את עבודתכם ההורית באופן מסור ונכון. היזהרו מהטלת סנקציות מוגזמות או ארוכות טווח ("אין מחשב שבועיים", "אני מנתקת לך את הסלולארי"), אשר סביר שלא תוכלו לעמוד בהן ושיפגעו באווירה המשפחתית למשך זמן ממושך.

 

אם יש ברצוננו לסייע לילדינו במיצוי הפוטנציאל העצום הגלום בהם, חשוב שנזכור כי הדבר תלוי במידה רבה בשתי היכולות המהוות תנאי בסיסי להצלחתנו כהורים. האחת היא היכולת לקבל מהם שיתוף פעולה והשנייה, יכולת התמודדות יעילה ורגישה עם סירובם לשתף פעולה. זכרו כי אין מדובר כאן בהכל או לא כלום וכי גם אם תיישמו רק 80% מהמלצותיי ב-80% מהזמן תוכלו להגיע לתוצאות המקוות.

 

תודה לקרין בר על הסיוע בכתיבת הטור.

 

פרופ' עמוס רולידר הוא אבא לשלושה, מומחה מוסמך בניתוח התנהגות, ראש המרכז להורות אחרת והמכון לחקר ולמניעה של קשיי התנהגות ילדים בסביבות חינוכיות במכללה האקדמית עמק יזרעאל ומגיש התוכנית "סדרת חינוך".