"את טיפשה ולא ייצא ממך כלום"

"הפערים הנפערים בחברה הישראלית מסכנים את קיומנו יותר מהר מהחמאס והחיזבאללה", קובע דב לאוטמן, אשר הקים את פרויקט "צמרות", המכשיר מנהלי בתי ספר להיות מנהלים טובים יותר. שוחחנו עם 4 בוגרי ההכשרה, שהשתכנעו כי המקצוע שלהם הוא החשוב ביותר בחברה

כשרוני סלמה היתה בכתה א', אמרה לה המורה: "את טיפשה ולא ייצא ממך כלום!" המשפט הטראומטי הזה לא עזב אותה אף יום מימי חייה. בגללו החליטה להיות מורה, בגללו החליטה להיות מנהלת בית ספר והוא גיבש את התפיסה החינוכית שלה.

 

"תמיד האמנתי שהדרך היחידה להוביל שינוי בחינוך היא דרך הוקרה, פירגון, למידה והצלחות. להאיר רק את הצד הטוב. כמנהלת בית ספר, המורים שלי הם ההון שלי. אני צריכה לחזק אותם ולהעצים אותם – והם יעשו את אותו הדבר לתלמידים", היא אומרת.

 

"חשוב מאוד ללמד חשבון ותנ"ך, אבל חשוב יותר לחנך אנשים, כדי לגדל דור משמעותי. ללמד אותם להאמין ביכולת שלהם".

 

רוני סלמה היא אחת מ-73 מנהלי בתי-ספר מצטיינים, שסיימו השבוע את המחזור השני של פרויקט "צמרות", השתלמות שנתית בניהול, שנערכה על ידי קרן דב לאוטמן, בשיתוף עם "אבני הראשה – המכון הישראלי למנהיגות בית-ספרית", המשותף למשרד החינוך ול"קרן הנדיב" של משפחת רוטשילד.

 

"מיד הבנתי שיש שני תפקידים משמעותיים בהוראה: חינוך כיתות א' – כי השפעת המורה בשלב הזה משמעותית מאוד ולכן גם מסוכנת אם היא לא נעשית נכון – וניהול בית ספר", היא אומרת. "אני חושבת שניהול בית ספר הוא אחד התפקידים הכי חשובים שיש במדינה ולכן אני פה".

 

 מימין לשמאל: נהיל יוסף, איציק בריגה, אלי הבר, יהודית שלוי, מנהלת "אבני ראשה", רוני סלמה. יושב: דב לאוטמן

  

אלי הבר: "ראיתי ונפגעתי"

את לימודיה היסודיים עשתה רוני סלמה בבית הספר היסודי ויצמן בקרית מוצקין. היום מנהל את בית הספר הזה אלי הבר, יליד חיפה בן 42, אב לשניים.

 

הבר, שגובהו כמעט שני מטרים, היה כדורסלן ומאמן כדורסל בקבוצות ילדים ונוער ובמקביל למד ספרות אנגלית. "שלפו אותי לנושא החינוך", הוא מספר "ואז באתי, ראיתי ונפגעתי". הוא היה מורה לאנגלית, היסטוריה ואזרחות ומגיל 35 הוא מנהל בית ספר. "מהרגע שנכנסתי לתחום החינוך, ידעתי שאני רוצה לנהל בית ספר".

 

ככדורסלן לשעבר, פיתחת את תחום הכדורסל בבית הספר?

"לאו דווקא. למרות הרקע שלי, מעולם לא הייתי מורה לחינוך גופני. אני עדיין חולם שתהיה לבית הספר נבחרת כדורסל – אבל בינתיים הפכתי אותו לבית ספר מנגן. מתוך 620 התלמידים, 200 מנגנים. יש לנו בבית הספר תזמורת כלי נשיפה, תזמורת כלי מיתר, תזמורת צועדת ומקהלה".

 

נהיל יוסף: האישה היחידה בישיבות מנהלים

נהיל יוסף מנהלת את בית הספר היסודי א' בכפר מע'אר שבגליל התחתון. היא נולדה בכפר לפני 39 שנה, אם לארבע בנות, הבכורה בכיתה י"ב והצעירה בגן ילדים ונשואה למורה בחטיבת הביניים.

 

"למדתי בכפר ותמיד הייתי תלמידה מצטיינת", היא מספרת. "רציתי ללמוד משפטים או רפואה – אבל יש אילוצים לאישה בחברה הדרוזית, אז זרמתי עם החיים. למדתי להיות מורה. התחתנתי ונעשיתי אמא. בשנת 1993 חזרתי לבית הספר שבו למדתי וחינכתי כיתה ג'. מאז אני זורמת כמו המים. לא עוצרת: מורה, רכזת, סגנית, מנהלת. לפני ארבע שנים הייתי מנהלת בית הספר היחידה בישוב. יש לנו עשרה בתי ספר במע'אר וכל המנהלים גברים. גם ראש המועצה וראש מינהל החינוך. בישיבות מנהלים הייתי האישה היחידה".

 

וזה מגביל אותך?

"ממש לא. אני נוהגת, יוצאת, נוסעת, מנהלת צוות של 40 מורים ו-665 תלמידים. אנו רואה בכך אתגר. המדובר בניהול נשים, ניהול תקציבים. מנהלת היא דמות דומיננטית בכפר.

 

"מנהל בית ספר הוא מנהיג, לא פקיד. הוא זה שיכול לעשות את השינוי והמהפך בחינוך. אני מאמינה בחינוך, לפני ההשכלה. בערכים אוניברסליים, לאומיים, בנתינה, באמונה בעצמך וביכולתך לתרום".

 

איציק בריגה: "אחת המשרות החשובות שיש"  

הקריירה של איציק בריגה, מנהל בית הספר רמב"ם באשקלון, היתה הפוכה. בגיל 28 הוא היה סגן ראש העיר מטעם סיעת הצעירים במפד"ל. אחרי זה הוא היה מנהל מחוז ירושלים והדרום במשרד החינוך והממונה על המועצה הדתית בוועדה הקרואה של שדרות. כבר 15 שנים הוא מנהל בית ספר יסודי דתי בשכונת מצוקה והוא רואה בכך את פיסגת הקריירה שלו.

 

בריגה בן ה-54, ממושקף וחובש כיפה סרוגה, נולד באשקלון. את התואר הראשון, בחינוך ובמינהל חינוכי, עשה באוניברסיטת בר-אילן. בעקבותיו בא התואר השני במינהל ומערכות ניהול.

 

"הייתי בהרבה תפקידים, אבל החזון שלי, כל חיי, היה לקחת בית ספר בשכונת שיקום, מרקע סוציו-אקונומי מאוד נמוך ולנהל אותו. חשבתי בעיקר על בית הספר רמב"ם ולפני 15 שנה, כשהמנהל פרש לגימלאות, לקחתי את בית הספר. בימים אלה אנחנו בתהליך של הפיכת רמב"ם לבית ספר על-אזורי בנושאים של קיימות, אקולוגיה ואיכות הסביבה. כך נמשוך אליו ילדים מאוכלוסיות מבוססות. היום אינני רוצה לחזור לחיים הציבוריים. אני רוצה רק לעסוק בחינוך. ניהול בית ספר הוא אחת המשרות החשובות ביותר שיש".

  

דב לאוטמן: "האנשים הכי חשובים בחברה"

להערכה הזאת שותפים כמעט כל מנהלי בתי הספר שהשתתפו במחזור ב' של פרויקט "צמרות" – תוכנית לצמיחה, התפתחות ולמידה של מנהלי בתי ספר. 73 מנהלים סיימו את ההשתלמות בטקס שנערך במכון ויצמן ברחובות בשבוע שעבר (יום ב', ה-7 ביוני).

 

האיש שעומד מאחורי הפרויקט הוא התעשיין, חתן פרס ישראל, דב לאוטמן. כל משתתפי ההשתלמות, בלי יוצא מהכלל, הפכו במהלכה למעריציו. "במפגש הראשון של הפרויקט אמר לנו דב לאוטמן שאנחנו, מנהלי בתי הספר, האנשים שעושים את המעשה הכי חשוב בחברה הישראלית", מספרת רוני סלמה. "רבים אומרים לנו את זה, אבל זו אחת הפעמים היחידות שמי שאמר, גם התכוון לזה. חשבנו שהוא יגיע למפגש הפתיחה, ינאם – ויותר לא נראה אותו עד למפגש המסיים, אבל לאוטמן היה בכל מפגש, בכל סדנה ובכל סיור, לאורך כל השנה".

 

אלי הבר מסכים איתה בכל מילה: "הביאו לנו את המרצים הנחשבים ביותר, אנשים שלא היה שום סיכוי שנפגוש בשום מקום אחר. למדנו ניהול – והפגישו אותנו עם מנכ"לית אינטל, עם מנהל הרכבת ועם עוד אנשי ניהול בטופ של הטופ".

 

"פרויקט צמרות הוא שלב חשוב בחיי הניהוליים", מוסיפה נהיל יוסף מכפר מע'אר. "הוא נתן לי כלים והשראה להמשך הדרך כמנהלת בית ספר".

 

דב לאוטמן עצמו מציג את החזון שלו במילים מאוד פשוטות: "מנהלי בתי הספר הם הגורם היחידי שיכול לשפר את מערכת החינוך תוך שנים מעטות. ניתן להכשיר מחדש 130 אלף מורים – אבל זה יימשך לפחות שנות דור. לעומת זאת, לחולל שינוי אמיתי דרך 3,200 המנהלים אפשר תוך כמה שנים.

 

"אם לא נשפר את מערכת החינוך – גורלנו מר. הפערים הנפערים בחברה הישראלית מסכנים את קיומנו יותר מהר מהחמאס והחיזבאללה. יש דרך אחת מהירה לסגור את הפערים האלה – דרך מנהלי בתי הספר. אינני מקטין את חשיבות המורים – אבל להגיע אל המנהלים קל יותר.

 

"בהרצאת הפתיחה, בתחילת שנת הלימודים, אמרתי שהתכונות הנדרשות ממנהל בית ספר, מנכ"ל 'דלתא' וראש ממשלת ישראל הן תכונות דומות. כולם צריכים לדעת לנהל. להוביל בני אדם. להאציל סמכויות. המנהלים צריכים לדעת לשתף מורים בהחלטות. גם מורה בינוני, אך מודרך נכון על ידי המנהל, יכול להוציא חינוך איכותי".

 

מהי בדיוק מטרת פרויקט צמרות?

"הדגש הוא על הניהול. שיפור הכושר הניהולי של מנהלי בתי ספר בכל הרמות. נעזרנו בצוות בית הספר לניהול של אוניברסיטת תל-אביב, הבאנו מנהלי חברות מהשטח, ערכנו סיורים בחברות עסקיות והפגשנו את מנהלי בתי הספר עם המנכ"לים".

 

בשנים האחרונות סובל לאוטמן ממחלת ניוון שרירים. הוא יושב בכיסא גלגלים ומסוגל להניע רק את ראשו. בטקס הסיום הפרויקט ניסתה אחת ממנהלות בתי הספר ללחוץ את ידו. מכיוון שהוא אינו יכול להניע את היד, רמז לה שהדרך היחידה ליצור איתו מגע, היא לנשק אותו על לחיו. "אתם רואים שיש יתרונות למחלה?" שאל את משתתפי הפרויקט.

 

"אני באמת מרגיש שהתרופה הטובה ביותר לזיקנה ונכות היא עיסוק", אמר לי כעבור כמה דקות. "אני מקפיד להיות עסוק יום יום מ-7 בבוקר ועד 11 בלילה. היות שאני באמת מוטרד ממה שקורה בחברה הישראלית – מהפערים וממצב החינוך – אני מקדיש לכך את זמני. זה מה שמריץ אותי. "אם המנהיגים שלנו אינם מאמינים שניתן להגיע לשלום בעשור הקרוב – שלפחות יקדישו את מרצם וזמנם לטיפול בחברה הישראלית".

 

ולסיכום, כשהנהג דחף את כיסא הגלגלים שלו לעבר המכונית, אמר לאוטמן: "מי שנותן מזמנו ומממונו לציבור הוא אגואיסט גדול. הרי הוא עוזר לעצמו".