רציתי רק לבדוק לך ת'מנוע

אומרים לך אלטרנטור ואת שומעת גלדיאטור? כנראה שגם את מסוג הבנות שלא ששות לבקר במוסך. כתבתנו האמיצה הקריבה את הסטיב מאדן שלה והצטרפה לשתי סדנאות מוסך מיוחדות לנשים. פמיניזם בצד, בין הפלאגים לפלטינות היא המשיכה לחלום על הגבר שיעשה בשבילה את העבודה השחורה

המחשבה הראשונה שעוברת במוחי עת אני חודרת את שעריו המפויחים של המוסך היפואי "הילוך שישי" היא: "אלוהים, בבקשה שאני לא אצטרך לגעת בשום דבר וששום דבר לא יצטרך לגעת בי". אני לא מסוג הבנות שנראות במיטבן בחיק הטבע, ועבורי מוסך נופל בול לקטגוריה של מקומות שבהם לא נגעה כראוי יד אדם, קרי: מלוכלך, בלתי צפוי ולא ידידותי לסטילטו.

 

כמו לכל מקום אחר, גם לסדנת "נשים עולות הילוך" - סדנת מוסך מיוחדת המיועדת לנשים - הגעתי על דראג. משמע: עקבי קיטן "סטיב מאדן" לא סבירים ושאריות איפור בוורוד פרחה, שעוד רבצו על פניי המיוזעות מאירוע שבו לקחתי חלק שעה לפני מפץ המוסך הגדול.

 

הקונספט של ללכת למוסך הוא מייסר. מן ביורוקרטיה כזאת, כמו מס הכנסה, שכולנו חייבים לעבור. אבל בניגוד למשרדי הממשלה, המוסך הוא מקום של גברים. יש בו ריח של גברים, לכלוך של גברים ויותר מהכול - פוזת "אנחנו יודעים הכול" של גברים. בכלל, ההגדרה "סדנאות מוסך המיועדות לנשים" נשמעה לי מפוקפקת במיוחד. אין ספק שזה לחלוטין לעניין שנשים יהיו אחראיות לביורוקרטיה שלהן, אבל מבחינתי זה בעיקר אומר להתארגן דחוף על זיווג עם גבר־גבר, כדי שאף פעם לא אצטרך להיות אחראית לדברים זוטרים ומסרסים כמו ללכת למוסך.

קולאז': רויטל בנעים

 

עזבי אותך, בואי נדבר על מיגרנות

אני משערת שאם הכתבה הזאת לכדה את תשומת לבך, יש לך מכונית. ואם יש לך מכונית, את כנראה לא גרה בתל אביב. אני גרה בתל אביב. אם הייתי רוצה מכונית, הייתי צריכה לשלם 500 דולר שכירות לפיסת חניה ברחוב העלייה פינת שכונת התקווה, או לחלופין לבנות גגון קטן עם שופל בצמוד למרפסת הבאוהאוס המתפרקת שלי. בקיצר, בזמן הקרוב לא תהיה לי מכונית. לכן יכולתי לחדור את דלתות המוסך באשליה הנפלאה שכל מה שקורה שם לעולם לא ייגע בי. באופן כללי, ברור לי שסדנת מוסך היא בדיוק מסוג האירועים שאני מעוניינת להשאיר בגדר תיאוריה. בלי שום הדגמות, ניסויים ותהיות. אני פה בשביל לשבת בצד עם קפה בכוס מקרטון ועוגיית עבאדי יבשה, בזמן שמולי עומדת מוסכניקית חדורת עוז ומסבירה באטיות פוליטיקלי־קורקטית איך בדיוק היא הולכת לתקן לי את האוטו.

 

את תקן המוסכניקית הפוסט־פמיניסטית ב"הילוך שישי" מאיישת בכבוד אין קץ פרי באיו, נשואה ואם לשלושה, שפוגשת אותי בכניסה לבניין. מוסך או לא מוסך, כמו שתי נקבות פולניות, אני ופרי פותחות את הדיון בשיחה על מיגרנות. אני נורא מרוצה משיח ה"לי הכאב לא עובר עד שאני לא מקיאה לפחות שלוש פעמים" הזה, ופתאום לא בא לי שכל מיני ענייני רכב יהרסו לי את קן התרנגולת הנפלא. פרי היא יועצת שירות במוסך והמנחה של סדנאות הרכב לנשים.

 בהתאם לקלישאה המחרידה, היא הייתה תמיד סוג של טום־בוי ובעברה אף הייתה מאמנת ג'ודו. כיום היא מתחזקת לא רק בניית ציפורניים ומניקור מעוררי הערצה, אלא גם זוגיות בין כותלי המוסך, שבו עובד גם בעלה. כעיקרון, לו היה ניתן להפוך אותה למיכל דלק, כל הצדדים היו יוצאים נשכרים, שכן מדובר בפצצת אנרגיה שהיית מתה לארגן לעצמך איזה פנצ'רון סימבולי רק כדי לזכות בתשומת לבה. "אני תמיד מחייכת, גם כשמגיע גבר וגם כשאישה נכנסת למוסך", מספרת פרי.

 

איך נשים מגיבות כשהן רואות אותך?

"כשאישה רואה אישה אחרת עובדת במקום, זה כבר מרגיע אותה. הרי אישה תמיד באה למוסך כמו למלחמה בידיעה שהולכים לעבוד עליה. אין ספק שאנשים יודעים היום יותר מבעבר, כי יש אינטרנט ושפע מידע זמין, אבל עדיין יש הרבה בורות שיוצרת מצבים מתסכלים".

 

איך גברים מתמודדים עם אישה שנותנת להם שירות במוסך?

"תתפלאי, לפעמים זה דווקא יותר קל, כי הם נוטים לקבל את העצה שלי ולא נכנסים לעמדה של כוחניות מולי".

אם יש לך פנצ'ר מי מחליף, את או בעלך?

"אני".

 

מוסך "הילוך שישי" שוכן בבית גדול, עתיק ומשופץ ביפו. הבניין כל כך יפה, שממש לא ברור לי מי החליט שסביר להפקיר אותו לידיהן המיובלות של העוסקים במלאכת הרכב הלא היגיינית. אבל נו, שיהיה. תכלס, אם כבר גררתי את עצמי למוסך, אולי באמת עדיף שהוא ייראה שיק.

 

אנחנו עומדות מול מכונית לבנה ומלוכלכת. פרי מוציאה חלק חלק ומסבירה מהו כדי שנלמד לנתח חשבונית. אני משערת שמה שהיא אומרת חשוב, אבל מחשבותיי נודדות שוב לאשליה שביום שבו תהיה לי מכונית, יהיה לי ודאי גם מספיק כסף כדי לשלם לצי נושאי כלים חינני, שיעשה דברים כמו להבין במקומי מה לעזאזל כתוב בחשבוניות של המוסך.

 

איזה רכב יש לאמא שלי? אה... אדום

לא הייתי ממהרת להכריז על טרנד א־לה קאפקייקס, אבל אין ספק שההיצע והביקוש בתחום סדנאות ה"מה לעזאזל אני עושה במוסך?!" צוברים תאוצה. עובדה - בהמשך לתחקיר המפויח שלי מצאתי את יהודה דרוקר, אשר מגדיר את עצמו כך: "בחור ביישן מירושלים, בן 29, רווק, חילוני, מזל סרטן, מחפש את הפמיניסטית שתרצה לצעוד איתי לעבר השקיעה". יהודה הוא מכונאי חשמל ורכב, שרוב העשייה והאנרגיה שלו מוקדשות לסדנאות פמיניסטיות להכרת הרכב, המיועדות לנשים ולגברים כאחד. את הסדנאות - שני מפגשים בני שעתיים וחצי - הוא מעביר בהזמנה מראש, בבתים של אנשים או במוסדות. הוא דן תיאורטית בנושאים שונים הנוגעים לרכב ומדגים פרקטית על רכב של אחד המשתתפים, מלמד כיצד לקבל שירות אפקטיבי יותר במוסך ומסיים בשיחה על פמיניזם ורכב.

 

"את לא תצאי מכונאית מדופלמת מקורס של שני מפגשים, אבל יהיה הרבה יותר קשה לעבוד עלייך", אומר יהודה, "את תדעי לעשות דברים חשובים ברכב, ותביני שבעצם שום דבר רע לא יקרה אם תפתחי את מכסה המנוע - לא באמצע הכביש ולא כאשר הרכב חם".

 

מאיפה בכלל הגיע הרעיון לפתוח סדנאות כאלה?

"אני פמיניסט בועט מבטן ומלידה. נולדתי כזה. אני יודע שאין שום הבדל בין גברים לנשים, אלא בין אנשים. כלומר, את ואני יכולים להיות שונים, אבל זה לא יהיה על בסיס מגדרי. נשים בעלות יכולת לקלוט דברים טכניים בדיוק כמו גברים, ולמען האמת בסדנאות שלי, שבהן משתתפים נשים וגברים, אני מרגיש שלנשים יש הרבה יותר רצון ויכולת פשוט להגיד 'לא הבנתי'. וזה העיקרון של הסדנה - להעניק מידע בסיסי על הרכב, באווירה נעימה ופתוחה, שבה ברור שמותר לשאול הכול ואין דבר כזה שאלה מטומטמת".

 

השתכנעתי. סוף כל סוף נפל האסימון. הבנתי שרכב הוא לא רק כלי שעדיף שיהיה בצבע ורוד מסטיק ועם חלונות מעוגלים מגניבים. רכב הוא כלי שצריך להיות בטיחותי, והוא בעיקר עדין מאוד ויקר, ולכן לא כדאי להשליך אותו כחסרת תובנות לבית מטבחיים.

 

הפער הזה בין חוסר הידע שלנו לגבי כל דבר שקשור למכוניות לבין הצורך שהן יהיו בטיחותיות, יוצר מקום לרמאויות מצד אנשי מקצוע בתחום. זה מזכיר לי את חוסר האונים שלי בכל פעם שאני לוקחת את כלבוני הקטן והמצונן לווטרינר, והוא מצליח לשכנע אותי שהכלב גוסס ולפרגן ממני חשבון של 500 שקל. יש משהו מאוד מתסכל בלהזדקק לשירותיו של בעל מקצוע בתחום שאין לך שום מושג בו. מצב רגיש שאנשים, בעיקר בישראל, אוהבים לנצל.

 

"יש הדרה של מידע בתרבות שלנו. יש את בעלי הכוח - אלה שיודעים - ואת אלה שלא יודעים ואפשר לעבוד עליהם", אומר יהודה. "לדעתי, לכל אחד ואחת צריך להיות מידע בסיסי בכל תחום, ללא הבדל מעמדי, מגדרי, עדתי, נטייה מינית וכדומה. אולי לא לכולם מתאים לעבוד במוסך, אבל כדאי שכולנו נדע קצת מעבר לאיזה צבע יש לרכב של אמא".