שחור משחור - המונדיאל העצוב של אפריקה
גביע העולם 2010 אמור היה להיות הקבלה של היבשת השחורה אל העולם המערבי, על המגרש ומחוצה לו. אך בינתיים, על פי הכישלונות של הנבחרות האפריקניות, הדבר היחיד שעוד נזכור מהמדינה המארחת, הוא רק את הוובזלות
מונדיאל 2002 בדרום קוריאה ויפן שינה לתמיד את יבשת אסיה. אמנם כבר היו כמה אולימפיאדות לפני כן במזרח הרחוק (טוקיו 62' וסיאול 88'), אבל הגביע העולמי לפני 8 שנים, היה זה שהראה לעולם המערבי את האסיאתי החדש: היי-טקי, מלא אנרגיה, מלא חיים ומוצלח.
גם על הדשא היה מדובר במהפיכה של ממש עבור נציגות היבשת, שהתקבלו לראשונה כחברות של כבוד במסדר המלכות של הכדורגל העולמי. ההצגות של דרום קוריאה והנחישות של היפנים הוכיחו ש-2002 הייתה תחילתו של תהליך ארוך ומוצלח.
יבשת נכשלת
באמת שקיווינו שאפקט דומה יתרחש באפריקה. לא, מעולם לא היינו נאיביים לחשוב כי אירוע חד פעמי, גם אם בסדר גודל כמו מונדיאל, יפתור את כל חוליי היבשת השחורה. לא את העוני המחפיר, לא את מחלת האיידס שמשתוללת כמגפה לכל דבר ובטח לא את מלחמות האזרחים שזוכות לעיתים להפוגה קצרה.
על המגרש. שם הייתה צריכה היבשת שמייצגת את העולם השלישי, להראות לעולם את הגאווה האפריקנית. רוז'ה מילה, האיש שהעלה לראשונה את נס אותה גאווה ב-1990, נבחר להיות האישיות הפרסומית של קוקה קולה, בתור האיש שמייצג את אפריקה טוב מכולם - שמחה, חייכנית ומוצלחת. בינתיים, אנחנו רואים רק עצב ועצבים.
ניצחון אחד בלבד ב-12 משחקים, זה המאזן העלוב של נציגות היבשת. דרום אפריקה עומדת כנראה להיות המארחת הראשונה בהיסטוריה שלא עולה שלב. ניגריה על סף הדחה בבית בו הייתה פיבוריטית לסיים שנייה אחרי ארגנטינה. קמרון הוכיחה שוב שהמילה 'נאיביות' קשורה בחבל הטבור לנבחרות האפריקניות.
אפילו חוף השנהב, הנבחרת ה'שחורה' המבטיחה ביותר, קרסה מול ברזיל, ובעיקר הוציאה את העצבים שלה על שחקני הסלסאו, עם כניסות שלא היו מביישות את בת אל גטרר (טקוואנדו, אם לא ידעתם). ורק גאנה עוד יכולה להציל את כבוד היבשת, למרות שמחכה לה במשחק השלישי גרמניה לחוצה. גם אלג'יריה ראויה לאזכור, לאחר שסחטה תיקו מאנגליה, אבל אף אחד לא ממש נותן לה צ'אנס לנצח את האמריקנים המצוינים.
בקיצור ולעניין, משהו רקוב בממלכת הכדורגל בחצי התחתון של כדור הארץ. מהטלוויזיה נראה כאילו אין שיטה, העצבים שולטים והמאמנים יותר מדי אליטיסטים עבור המנטאליות האפריקנית.
הוובוזלה כמשל
נשאלת השאלה, אם לפחות עצם העובדה שאפריקה מצליחה להרים אירוע בסדר גודל שכזה, אמורה להוות סימן טוב לבאות? לא. ממש לא. ושלא יעבדו עליכם, דרום אפריקה היא אולי גיאוגראפית חלק מהיבשת, אבל רחוקה ממנה אלפי שנות אור.
זוהי אחת המדינות בעלות המשאבים העשירים בעולם, עם שלטון שהרחיק עצמו במשך עשרות שנים מהנעשה צפונית לו. מין מובלעת פנימית שהתרחקה מכל אשר התחולל. לכן, אין סיבה לחשוב שבגלל שמדינתו של נלסון מנדלה הצליחה לעשות זאת, נראה בעידן הקרוב אירוע דומה חוזר לאפריקה.
על הוובוזלה כבר כולם הכבירו במילים, בעיקר לא מעט בדיחות, אבל כדאי להתייחס לנושא ברצינות. הדרום אפריקנים מתארים אותה כתרבות שלהם, כדבר המאפיין ביותר את החברה, ועל כן העולם צריך לכבד אותה. אך הוא לא עושה זאת, במקום זה הוא מעדיף להיות קטנוני ולהתעצבן מהזמזום המרגיז שיוצא ממערכת הקולנוע הביתית שלו.
ולאן הולכים בדרך כלל העצבים? לסלידה וליחס מזלזל בלתי נשלט על "האפריקנים הללו". זוהי גישה מתנשאת ואליטיסטית של העולם המערבי, אשר תופסת תאוצה בתוכניות האירוח השונות, תוכניות הבידור וגם בטוקבקים הרבים ברחבי האינטרנט. והכל בגלל זמבורה.
אבל זוהי בדיוק אותה התנשאות אשר גורמת ל'אדם הלבן', לקרוא רק בתחתית עמוד 16 בעמודי החדשות, על הרג של מאות או אלפי אזרחים בסודן, או בכל מקום אחר בו מתחוללת מלחמת אזרחים, ולהישאר אדיש. מונדיאל בדרא"פ הייתה ההזדמנות לגרום לעולם לזכור אפריקה אחרת. בינתיים מה שיזכרו, זוהי רק הוובזלה.