קצת יותר מחודשיים עברו מאז התנוסס מעל ישיבת גור בבני ברק דגל ישראל. מבית ילדותי הנמצא בסמוך צפיתי בבחורים עולים על גג הבניין ומניחים לדגל הכחול לבן להתנופף ברוח הבני ברקית. מזרחה משם בקו אווירי לא גדול, בישיבת פונוביז הליטאית, ניצב תאומו על המשמר. חולש על "כיכר הישיבה" בואכה רחוב דסלר. רק חודשיים עברו מאז ונראה כי עידן חלף. בני העיר הזאת עברו מעת דגלים וממלכתיות ישראלית מהוססת, להתרסה ומפגני כוח כנגדה.
אומנם המעבר המהיר אל צידו השני של המתרס מבלבל משהו, אך הסקאלה עליה נעים החרדים בישראל נשארה כבעבר.
בהפגנות שליוו את השבת האחרונה בלטו בנוכחותם אנשי "העדה החרדית". אלה ישבו על הגדר וחיככו ידיים בהנאה.
"אמרנו לכם", קראו בחיוך מדושן עונג אל עבר המפגינים. "התנתקו מהמדינה הציונית ובואו לחסות בצל קורתנו, אידיאולוגית וכלכלית". הטיפו הספונסרים הפוטנציאלים, מנופפים בפרצופו הירקרק של בנג'מין פרנקלין. ביניומין פרנקלביץ', בשבילכם.
"רוצים מערכת חינוך נפרדת? רוצים לסנן? יאללה בואו. בקרוב פגישה עם אבו מאזן ומפגן החזרת תעודות הזהות 'לפריינק' ממשרד הפנים. רק תקפלו את הדגלים ובואו אלינו לשכונה. יחד נשרוף פחים ונעקור רמזורים כמה שתרצו, יהיה כיף, מבטיחים!".
ומנגד אותם "פלסטינים", מושכים הכוחות בכנסת לכיוון המדינה ומוסדותיה. ח"כ משה גפני מנסה במרץ לשלב חרדים במשרדי הממשלה. לא רק התעסוקה על הפרק, אלא האינטגרציה בין הציבור הזה, למדינת ישראל ומוסדותיה. גם יעקב ליצמן שמאז פרשת הקברים האשקלונית נדם קולו, פועל במרץ ממלכתי למדי, לטובת רפורמות במשק הבריאות בארץ לרווחת כלל אזרחים. ושיא השיאים, מגיע מסיעת ש"ס, המצטרפת אחר כבוד "להסתדרות הציונית".
ובין כל השחקנים האלה מוצא עצמו החרדי מהרחוב מבולבל. בין שני הזרמים נוצרת מערבולת אידיאולוגית. ללכת להתחבק עם הזברות ממאה שערים? או ללכת לשלוחה החרדית של אוניברסיטה כלשהי, ללמוד מנהל עסקים? תגידו, מה השורה התחתונה? החרדים עם המדינה או נגדה, או מה?
ובעוד הרב מיכל יהודה לפקוביץ' פצח במסע תרומות להקמת בית ספר פרטי בעמנואל. בית דין חרדי לענייני ממונות בירושלים קובע כי שופטי בג"ץ דווקא צדקו בפסיקתם. לדעת הרכב הרבנים הנכבדים שישבו על המדוכה אכן מדובר באפליה. ואחרי "אם כל ההפגנות" בירושלים, השורה התחתונה נותרה מבולבלת מאוד. חסרת כיוון וחזון אידיאולוגי. ואם חשבנו שלהרגעת הרוחות נדרש "קנס עמימות", השטח, זה שרחוק ממוקדי הכוח וקבלת ההחלטות, נותר מופקר. העמימות מחד והגזענות מאידך השאירו אותם בבית.
בהפגנה הקודמת נגד בג"ץ ב-99' יצאו אל רחובות ירושלים 500 אלף חרדים. הפעם, למרות גדילתו המשמעותית של המגזר, המספרים שנראו ברחובות העיר היו קטנים בהרבה ולא בכדי.כשנשמעים קולות רבניים האומרים משפטים בנוסח: "גזענות זה לא בסדר אך ההליכה לבג"ץ פסולה", הרוב, הרחוב, שומע מסר דו משמעי.
ובהעדר אמירה ברורה מלבד "בג"ץ לא בסדר", האפור משתלט על השחור ולבן
המסורתי. בעידן של זיגזוג מתמיד בין קיצוני החברה המושכים להיפרדות מהממסד הציוני, לבין החרדים הרואים עצמם חלק בלתי נפרד מדברי ימי המקום הזה. התהייה "פנינו לאן?" רק הולכת ומעמיקה. והקושיה, "אנחנו איתם או בלעדיהם?", מתחדדת.
ולחדשות הרעות, המבחן לשיטת העמימות הזו, רק ילך ויחריף. כשבפתח פסיקת בג"ץ בנושא "הבטחת הכנסה" לאברכים. וכן עימותים חוזרים ונשנים בין הצבא למשרד האוצר, סביב גיל הפטור לשירות בצה"ל. ועוד לא דיברנו על "תחבורה למהדרין" ותביעת בוגרי המוסדות החרדים כנגד המדינה על הפקרתם הלימודית. ובמטולטלת הישנה, עליה נעים החרדים כבר 62 שנה, יש חשש כבד לתקיעת המחוג. באיזה זווית? זו שאלה שהתשובה עליה נותרת, ניחשתם נכון, עמומה.