החופש לבחור

"אם נניח שאלוקים החזיר את בלעם בתשובה בניגוד לרצונו, האם תשובה כזו שווה משהו? האם יש ערך לערכיו של האדם אם הוא לא בחר בהם"? הרב רפי פוירשטין בין קללת בלעם לחירות שלנו

איזה נס גדול יותר? הפה הנפתח לרווחה של האתון המדברת? האתון נעדרת התבונה והמודעות, הפונה אל בלק בדיבור אנושי כה נבון? היא הרי לא שייכת לעולם הדבור ולפתע דיברה. ומאידך, פיו של בלעם, האיש הכול כך חכם ונבון, שמתכנן לומר משהו אחד ויוצא לו בדיוק ההיפך?

 

יש פה מעין היפוך. היצור שאיננו בעל תודעה מדבר לעניין, ומתלונן על כך שבלק אדונו מכה בו. ואילו היצור בעל התודעה (בלק) לא מצליח לומר את מה שהוא רוצה ומתכנן לומר. אז איזה נס הינו גדול יותר?

 

בהקשר זה, השאלה הגדולה היא האם האתון הפלאית הבינה את מה שהיא אמרה לבלעם? האם הדיבור שיקף מודעות? או שמא הייתה האתון מעין מכשיר הגברה שעבר הסבה רגעית לצלילי השפה האנושית. ומישהו

 

והשאלה ממשיכה, האם בלעם התכוון לברכות שיצאו מפיו, ואותם הוא אמר מתוך מודעות וכוונה? או שמא ליבו נשאר מלא ארס ורוע כשהיה, אך פיו הפיק צלילים, שליבו ומוחו התנכרו אליהם?

 

אם נניח שאלוקים החזיר את בלעם בתשובה בניגוד לרצונו, האם תשובה כזו שווה משהו? האם יש ערך לערכיו של האדם אם הוא לא בחר בהם.

 

ואם בלעם לא חזר בתשובה, ולא הטיב את לבבו. האם אז יש משמעות לדיבור הריק שלו? דבור נעדר כוונה של אמת. נראה כי שתי האפשרויות אינן מלבבות. אלא אם כן נאמר שלדיבור האנושי יש מעין 'כוח' גם כשברור שכוונת הלב היא הפוכה.

 

ונראה שהפרשה מלמדת אותנו משהו על עצמאותו של הדיבור האנושי, על חירות מחשבתו. האם רק בלעם והאתון הם תוצר של ההשגחה האלוקית, אבל אנחנו 'הרגילים' המדברים, כותבים, משוחחים אנחנו עושים זאת מתוך חירות גמורה, כביכול.

 

האם לרקע המשפחתי והחינוכי שלנו אין השפעה עלינו. והרי לא בחרנו אותו אלא נולדנו אליו? צאו וראו כמה חילונים חזרו בתשובה? וכמה דתיים התפקרו? יש אבל זה בהחלט לא הרוב. אז אולי המסקנה של הפרשה שאנחנו לא ממש שונים לא מבלעם ואולי גם לא מהאתון הפותחת את פיה לרווחה בשל כוח חיצוני.

 

כולנו מותנים, כולנו מעוצבים. אז איפה האחריות שלנו? ואיפה החירות שלנו?

 

אז אולי האדם נבחן ביכולתו לבחור. לבחור גם במה שחינכו אותו, להיות הוא. או לבחור בהיפך?

 

הניגון

שמעתי פעם על אדמו"ר צעיר של חסידים שנכנס להנהיג את הקהילה שלו לאחר הסתלקותו אביו. ובכן בשבת הראשונה של 'מלכותו' הוא פצח בניגון חדש שלא היה חלק מהרפרטואר המסורתי של הקהילה הקדושה. זקני העדה התקוממו כיצד מעיז האדמו"ר הצעיר לשנות מנהגים קדומים. בתשובה לטענותיהם השיב האדמו"ר: "אני ממשיך באדיקות את המסורת של אבי. כשהוא התבקש להנהיג את הקהילה שינה הוא את הניגונים. ולכן מתוך דביקות במסורת אבותיי אף אני משנה את הניגונים".

 

ובכלל לבחור זה לא עניין של קצוות יש ניואנסים. אבל הלקח הנלמד מהפרדוקס של הפרשה הוא שברכות ללא מחשבה כמו דיבורי אתון, אינם באמת סוג הדיבורים והכוונות שאנו מבקשים לעצמנו ולאחרים. אבל כדי להגיע לכך צריך שהחינוך שלנו יכין את המתחנך לבחור את דרכו. המחנך חייב להמשיך את ערכיו ולהעביר אותם לדור הבא, אך תוך הקשבה לאישיותו הייחודיות של התלמיד ותך מתן כלים ולגיטימציה לתלמיד לעצב את דרכו כי לא 'בבלעמים' ובאתונות אנו חפצים.

 

צריך לרווח את החינוך, החשש הדקדקני נובע מההנחה שמטרת החינוך הינה לעצב 'תוצרים' ולא אנשים בוחרים. כמובן שהאיזון הוא הכרחי בין שני הקטבים, אך נראה כי יותר ויותר אנו בוחרים באינדוקטרינציה במקום בחינוך.