בלי קצת קנאות אין חיות

בכל אחד מאיתנו מסתתר קנאי ולעיתים בחיי העם והיחיד יש מצבים שבהם הלבה צריכה להתפרץ בעוצמה אדירה - אך אז ראוי שייקח הקנאי מנגנוני בקרה מפרשתנו

כולנו פוחדים מקנאות. מהפראות שבה, מהיעדר השליטה שבה, מחוסר התקשורת עימה שהרי היא סגורה בעצמה כמו בועה שקופה של זכוכית. אנו מפחדים מהתהליך שמוביל אליה לא פחות מהתוצאות האפשריות שלה. ובעיקר איננו יודעים מתי תתפרץ שוב ומה יהיו תוצאותיה. כנראה שגם התורה ערה למורכבות של הקנאות, שכן היא עוטפת את פנחס הקנאי בברכת השלום. מידה (השלום) שהיא סמל המתינות ואיזון הכוחות. הניגוד המוחלט למעשה הקנאי של פנחס עצמו. ואולי ההשלמה המתבקשת להלך רוחו הקנאי.

 

קנאותו של פנחס הצילה את העם ממגפה, כך בפרשת 'בלק' (שבוע שעבר). מעשהו של פנחס בולט לטובה בכך שהוא בא על רקע של שיתוק שאוחז את משה וההנהגה שאיננה מסוגלת להגיב על מרד גלוי ההולך ומתפתח אל מול עיניה.

 

הטור הזה נועד להראות שכל אחד מאיתנו הוא 'קנאי' קטן. זה לא שאנו חלילה הורגים אנשים. אך המבנה הנפשי של הקנאות איננו זר לנו כלל ועיקר. מהו מבנה הנפש של הקנאי? האמונה או הנטייה הבסיסית שלו פורצת החוצה ללא מעצורים ולא שיקול דעת. האמת הפנימית, כמו לבה רותחת, איננה עוברת תהליכי גיבוש וצינון אלא פורצת ממעמקי הכדור אל פני השטח עם אנרגיה אדירה שפני הכדור אינם יכולים להכיל ולסבול.

 

בן גוריון כקנאי

אני לא בטוח שהכרזת המדינה של בן גוריון לא הייתה סוג של מעשה ששולבה בו 'קנאות'. חיילים ומפקדים מסתערים אל מול כדורים שורקים, זה סוג של 'קנאות' . אמת פנימית, תחושת מחויבות הפורצת החוצה ללא שיקול של רווח והפסד של כדאיות אישית. יש אנשים שמתחתנים בצורה כזאת, הם יודעים בוודאות כי זה הוא זה. נכון, לעיתים הם טועים. אך הטעות היא גם נחלתם של מחשבי החשבונות. כך אנשים קונים דירות ועושים עסקים באופן 'קנאי' ואינטואיטיבי. אנשים מתקבלים לעבודה ומתפטרים ממנה.כל אלה הם תוצרי תהליך קבלת ההחלטות הקנאי.

 

בעיון מעמיק בפרשה ישנו בכל זאת סוג של 'בקר' על ההתפרצות הקנאית של פנחס. פנחס רואה את הכיוון אליו מוליכה או יותר נכון רוצה להוליך ההנהגה של העם בראשות משה. הוא רואה את הכיוון, הוא שומע על הפקודות היוצאות מהם, אך הא רואה שהם משותקים הם לא מצליחים ליישם את החלטותיהם שלהם עצמם. התפרצותו הקנאית הולכת בקנה אחד עם ההחלטות של ההנהגה המוסמכת של העם. קנאותו של פנחס היא מימוש כוונת ההנהגה, היא היכולת להוציא אותה אל הפועל בלי חשבונות ובלי שיקול דעת.

 

בכל אחד מאיתנו מסתתר קנאי. יש הרבה סכנה בקנאות. יש משפחות שבהם הקנאות מתבטאת באלימות קשה ולא מרוסנת. יש מקומות עבודה בהם המנהל נוהג כקנאי אימפולסיבי, ויש נהגים רבים הנוהגים כקנאים גמורים בכבישים.

 

הקנאות איננה זרה לנו, היא חלק נכבד מרפרטואר ההתנהגויות שלנו, הטובות יותר או הטובות פחות. לכן כשאני שומע דיבורים מתחסדים כנגד הקנאות , נדמה לי שאנו לא לוקחים בחשבון את המקום המרכזי שתופס דפוס התנהגות זה בחיינו. מהפרשה אנו לומדים שני דברים. שהקנאי מסתכן "בצל"ש או טר"ש" כפי שאנו נוהגים לומר בשפת ההמון. וכן, שגם הקנאי צריך לבחור לו מערכת בקרות שתאפשר לו לצמצם את הנזק הפוטנציאלי

שבהתנהגות הקנאית.

 

נדמה לי שכל זוג אוהב רוצה לחוש מידה מסויימת של קנאות לקשר. כל מעביד רוצה לראות מידה של קנאות למקום העבודה של עובדיו. כל הורה רוצה לחוש שילדיו קנאים לכבודו. בלי שמץ קנאות אין חיות. אנו לא רוצים שהכל יעבור רק דרך הראש. אנו מחפשים מידה של לבה רותחת בחיינו.

 

לעיתים בחיי העם והיחיד יש מצבים שבהם הלבה צריכה להתפרץ בעוצמה אדירה. אך כאן, ראוי שילמד הקנאי מפנחס. שלפני שהוא משחרר את העוצמות שבאישיותו, הוא בוחן האם מגמתו הפנימית תואמת את המצפן הקולקטיבי של ההנהגה המוסמכת. הוא לא סומך רק על נטיות ליבו או נטיות חבריו. הוא רוצה לדעת האם פריצת הסכר הקוגניטיבי על מנת לשחרר את זרם המים האדירים, היא אכן נכונה, צודקת ומוסרית.