ילדוּת בשכר מינימום: "מתביישים מהחברים"

ההחלטה שלא להעלות את שכר המינימום תשאיר אלפי הורים שעובדים מסביב לשעון במאבק אינסופי לסגור את החודש. "יש אוכל, אבל לא הרבה מעבר. רוב הזמן אני נשאר בבית כדי לצמצם הוצאות", מספר בן 12. ויש גם מי שחושב לא להתגייס

התקוות שהצליחה לעורר בקרב אלפי שכירים הצעת החוק להעלאת שכר המינימום נגוזו באחת השבוע, עם החלטת הממשלה להסיר את תמיכתה בה. בהמשך גם הכנסת סתמה על כך את הגולל, לפחות לעת עתה.

 

בינתיים, ימשיכו הורים רבים להיות "סרבנים" בעל כורחם וישיבו לילדיהם בעיקר "לא" כמעט על כל בקשה חומרית, תוך מלחמה מתמדת לסגור את החודש. אותם ילדים, אלה שיצאו רק לאחרונה לחופשת הקיץ, לא יירשמו לקייטנות, לא ישתתפו בחוגים - וממשחקי המחשב ייהנו בעיקר אצל חבריהם.

 

הילדים שהוריהם עובדים קשה ומרוויחים מעט, התרגלו במהלך שנות חייהם פשוט לא לבקש. לא להוציא הגה ליד מדפי הממתקים בסופר ולשמוע על הסרטים החדשים בקולנוע מהחברים.

 

עידו (כל השמות בדויים), בן 12, חולם ללמוד לנגן ולשיר. אבל בזמן שרבים אחרים משכבת הגיל שלו אכן יכולים להגיע לחוגים וללמוד, יישארו בעתיד הנראה לעין אותם דברים בגדר חלומות. הוא בן למשפחה ברוכת ילדים, ולמרות ששני הוריו עובדים, מצבם אינו מאפשר להם לרשום אותו לקייטנה. "יש לנו מה לאכול אבל לא הרבה יותר מזה, אז אני מסתובב עם החברים ואנו משחקים ברחוב ובחצר. כל החברים שלי משחקים במחשב וגם לי יש, אבל הוא לא עובד כבר שנתיים ואין לנו כסף לתקן אותו. אני מאוד אוהב לנגן ורוצה גיטרה, אבל גם זה יקר מדי".

 

יוסי, בן 16, לא חי כך מלידה - וחולק את אותה המציאות בשנים האחרונות, מאז התגרשו הוריו. הוא מתגורר באזור המרכז יחד עם אמו, המשתכרת פחות משכר מינימום. "כשהייתי קטן המצב היה שונה, כי אבא שלי עוד היה בתמונה. היום הכל נופל על הכתפיים של אמא. קשה לגדול במשפחה שאין בה מספיק אמצעים. לא תמיד יש לנו אפילו את כל המזון שאנו זקוקים לו. החברים שלי יוצאים לבלות ואין לי מספיק כסף להצטרף אליהם. רוב הזמן אני פשוט נשאר בבית כדי לצמצם את ההוצאות, כדי שיהיה כסף דברים שבאמת נחוצים למשפחה שלי, ויש לזה השפעה גם על הביטחון העצמי שלי ועל המצב החברתי שלי, שהולך ומידרדר".

 

אבל גם בבית רחוקה מציאות החיים של יוסי מלהיות דומה לזו של חבריו. שירותים שנראים עבור רבים כמעט בסיסיים, כמו טלוויזיה בלווין או בכבלים, וקניית בגדים חדשים כדי לרענן, מדי פעם, את המלתחה, מהווים עבורו מותרות שאף הן אסורות לנוכח המצב הכלכלי הקשה.

 

"אפילו שיש לנו טלוויזיה, אמא שלי לא יכולה להרשות לעצמה להתחבר ליס או להוט. אנחנו לא רעבים ללחם, אבל הלוואי שהמקרר שלנו היה יכול להיות מלא יותר ולא רק באוכל בסיסי. גם המותגים, לצערי, זה עסק יקר מדי", הוא סיפר בכאב.

 

"הרגשתי זעם, אמא עובדת כל כך קשה"

בני הנוער בגילו של יוסי, שרק לאחרונה קיבלו את הצו הראשון מצה"ל לקראת גיוסם, החלו באופן טבעי לחשוב על היום שאחרי סיום התיכון ועל השירות הצבאי. אבל מצבו הכלכלי ובריאותה הרופפת של אמו הפכו גם את הנושא הזה לעניין שאינו מובן מאליו עבור יוסי. בזמן שחבריו החלו כבר להתחבט בשאלה על איך ייראה עתידם במדים, הוא עצמו לא בטוח שלא ינסה למצוא דרך לזכות בפטור מהגיוס - כדי לסייע לאמו בפרנסת המשפחה.

 

"כרגע, קשה לה אפילו לשלם על התרופות שהיא צריכה, וזה נהיה כבד עוד יותר במקרים שבהם גם אני זקוק לטיפול רפואי. על טיפולי שיניים אין בכלל מה לדבר, פשוט כי אין יכולת לשאת את העלות שלהם. בעוד שנתיים אני אמור ללכת לצבא, אבל אם הכל יישאר ככה הבחירה תהיה לא להתגייס כדי לעזור לאמא", טען יוסי. "עד שהיא לא ספרה לי על זה שההצעה להעלות את שכר המינימום נדחתה, בכלל לא ידעתי שדבר כזה עומד על הפרק. אבל הרגשתי בתוכי סוג של זעם, דווקא בגלל שאמא עובדת קשה כל כך ימים ולילות למרות הבריאות שלה".