דור שלא יבנה בית מקדש

מה יעשו הסרוגים כשייבנה הבית עם אינספור "גזירות" יומיומיות כמו קורבנות ונזירות? ואיך יתמודדו הליטאים עם מינוי כוהן גדול ספרדי או "מזרוחניק"? אליעזר היון פסימי

על שלוש קבוצות החיות במדינת ישראל לא יבנה בית המקדש. על הדתיים לאומיים, החרדים, והחילונים. על האחרונים אין צורך להרחיב, מאחר שמדובר בקבוצה שהנרטיב כה זר ומוזר לה עד שהצורך להסביר ולפרט מיותר לגמרי. די אם נזכיר את הסערה שעוררו דבריו "המפחידים" של השר נאמן סביב החזרה לחוקה העברית ונבקש לדמיין את הפובליציסטיקה האכזרית שתעוט על חובת העלייה לרגל, מחיית עמלק, וה'אכזריות' בעונשי המלקות והמיתה.

 

ההפתעה מופיעה דווקא מהדתיים שבינינו. אלו שלכאורה מצפים יותר מכל לבניינו של הבית. רק שחלק מהותי הטבוע בהם  מייצר מצב עגום, לפיו אם לא יחול שינוי, לא יוכלו הם ובית המקדש להתקיים בו זמנית.

 

על הסרוגים: בגלל השטחיות  

זה לא מכבר התרגשה סערה בציבור הדתי לאומי סביב הניסיון לקיים הפרדה בין בנים ובנות בתנועות הנוער בני עקיבא באתרים שונים. היו רבנים במגזר שבחרו לברך על התהליך אולם דבריהם נתקלו בהתנגדות עזה ובתגובה - מכתב של ההורים שקראו: "לבלום את ההידרדרות במדרון החלקלק". המכתב הנזעם שנשלח למזכ"ל בני עקיבא, גובה בברכתם של 'רבנים רבים וטובים שמברכים על עירוב המינים בתנועות הנוער שכן בלתי אפשרי לקיים כינוסי נוער בהפרדה מלאה'.

 

וזו היא בעצם מהות תפיסתם של הציונים דתיים: ניסיון להיצמד למינימום ההלכתי הנדרש - זה שאינו מאיים על התפקוד היומיומי. שכן אם לא נאמר בתורה "הפורמלית" איסור ברור על "תנועת נוער מעורבת", ואם הביצוע מורכב, הרי שאין לנו לאסור את הדבר, גם אם רציונלית, ההיגיון האינסטינקטיבי מורה להיפך.

 

התפיסה הפשטנית הזו - לחיות ללא צל של מאות הלכות יומיומות "קטנות", היא שגרמה לכך כי אחוז תלמידי החכמים, או מספרם של הישיבות הגבוהות בקרב הציונות הדתית - זעום כל כך. שכן, לשם מה יש להתייגע בלימודי הרבנות או הדיינות אם הגישה החינוכית-ציונית הינה בלאו הכי להקל, או ליתר דיוק: לא "לחפש" איסורים מטרידים. את הנבירה באותיות הקטנות של השולחן ערוך דומה, הם משאירים לחרדים. מי שלא מקבל את התזה הזו מוזמן לצפות בסדרת הטלוויזיה המדוברת "סרוגים" בה נאבקים הגיבורים הדתיים לאומיים עם איסורי תורה יומיום.

 

ומה יקרה כשיבנה בית המקדש? בזמן הבית יופעלו אינספור הלכות יומיומיות "קטנות" וחדשות: קורבנות, נסכים, טומאה, טומאת כלים ובית, נזירות, צרעת וכו' כיצד יסתדרו הדתיים לאומיים עם ה'גזרות' החדשות אם בשעה שהגבלות הלכתיות כמו: טלוויזיה, נגיעה, כיסוי ראש, מכנסיים, וכו' כבר מזמן אינם עניין טריוויאלי אצלם?

 

על החרדים: בגלל השנאה

על רקע פרשיית עמנואל והשובל העצום שנותר אחריה, קיבל מנהל ישיבה מובילה במגזר הליטאי טלפון ובו בקשה מאישיות בכירה לקבל תלמיד מצטיין לישיבתו. רק ששמו של התלמיד היה מועלם (או משהו כזה) ובימים של פוסט 'טראומת ללום' מנהל הישיבה כמעט שלא היה צריך להסביר לבן שיחו כי אין הוא יכול לקבל תלמיד ממוצא מזרחי לישיבה אשכנזית-ליטאית. אלא ש'האישיות הבכירה' הגיעה מוכנה לשיחה, ובתמורה לקבלת התלמיד המזרחי הבטיחה לצרף בתמורה שני תלמידים בינוניים ממוצא אשכנזי. "שלושה" אמר מנהל הישיבה מהורהר, והמשא ומתן החל.

 

כי כאלה החרדים. נרתעים מכל מי ששונה מהם. גם אם לרתיעה זו אין כל הסבר לוגי או רציונליסטי, הבסיס היחיד לכך הוא השונות. המשמעות האופרטיבית היא קושי מנטלי אמיתי מצד החרדים, בעיקר הליטאים שביניהם, לשלב בקרבם, בשכונותיהם בישיבותיהם, ובסמינרי הבנות - ספרדים, חסידים, בעלי תשובה וגרי צדק, גם אם מדובר לעתים בפגיעה חמורה בכבודו של אותה דמות שונה ונבדלת.

 

השנאה החריפה הזו, היא שהביאה לסערות הגיור ולפסילתם של אלפי מתגיירי הרב דרוקמן כמו גם להוקעת פסקיו של חבר הכנסת הרב אמסלם. שכן, גם אם אין הגיור פסול במהותו, או שחלילה צודק ח"כ אמסלם בטיעונו מכל מקום נעשה הוא שלא על ידי דיין או פרסונה ליטאית - ועל כך אין לסלוח.

 

ומה יהיה כשייבנה בית המקדש? איך יוכלו הליטאים להתמודד

עם תפיסה חדשה שתקבע למשל שהכהן הגדול הוא דווקא הרב אברהם יצחק הכהן קוק? מה יכתוב 'יתד נאמן' במאמר היום אם יסתבר כי לראש הסנהדרין מונה - בהמלצתו הישירה של המשיח - דווקא חבר הכנסת הרב חיים אמסלם? האם ההתייחסות תהיה 'פוליטיקלי-קורקטית' או שהמשיח ימצא עצמו מגורש מבית המקדש ומוקע מתוך החברה החרדית?

 

תשובה לשאלות קיומיות אלו עדיין אין. בית המקדש - לצערנו - עדיין לא נבנה. רק שלאור התהיות הנ"ל, מותר אולי להוסיף כי אולי טוב שכך.