לפעמים זה רק כמעט מזל טוב. את יודעת בדיוק. הרי תיארת לי בדיוק כמעט פלסטי, איך כשאמא שלך האהובה נפטרה, הכול בער לך בפנים. מין צריבה של אש ירדה לך מהחזה אל הבטן, שריפה לוהטת שלא השתוללה בפנים לפני-כן מעולם. סיפרת שחשבת אז שזה חוסר היכולת לחיות בעולם שהיא כבר לא נמצאת בו. חשבת שזה מה שמת בך יחד איתה.
עבר מעט זמן עד שהבנת, כך תיארת לי, שזו לא הייתה הנשמה שלך שמתה איתה. אלו היו חלקי הנשמה שלה שנצרבו אלייך. הירושה האמיתית שלך. חתיכה מהנשמה שלה צרבה במדויק את דרכה אל תוכך ונשארה שם. אין לך שום ספק שזה מה שקרה. את יודעת. את בטוחה. הרי נהיית גדולה יותר מאז שהיא מתה לך. רואים. גדולה בגוף, באהבה, בהבנה. כמו האמא המקסימה שלך. וזה אפילו לא לקח לך חודשים. תוך כמה ימים כבר הבחנת בהבדל הזה שבך. ואמרת שכשזיהית שזו הנשמה שלה שנכנסה לך פנימה, הכול היה מובן יותר, וגם קצת יותר רגוע.
כשהעובר שלך גורד החוצה, הייתה לך שריפה קטנה בפנים. האחות טלטלה בעדינות את היד ואמרה 'זהו. נגמר. אפשר להתעורר'. ואת פתחת את העיניים ומיד הרגשת אותה, את המדורה הקטנה שהזכירה את התחושה הזאת שבערה בך רק פעם אחת לפני כן. שריד צורב של השריפה הגדולה.
ואז ירדו הדמעות. והיה שם מי ששאל אותך למה את בוכה והחברה הטובה שליוותה אותך השתיקה מיד. כי זה הרי עצוב, זה קצת כואב, זה בסדר לבכות. מה יש כאן בכלל לשאול שאלות. אבל גם היא לא ידעה אז, שזה לא בגלל העצב. זה בכלל בגלל הנשמה. ובשבועות שחלפו מאז, חיפשת אותה בפנים. 'איפה את, נשמה זעירה?', חיפשת אחריה. שבת ותהית איזה מקום בך התאים לה. רצית לדעת מה היא שינתה בך. 'למה באת לפה, דווקא אלי?' חזרת ושאלת אותה, והכול נהיה הרבה פחות רגוע.
היה געגוע, והיה חוסר של שקט מיוחל, והיה הרבה בלבול - מסביב וגם אצלך בפנים.
אמרת לי שרצית להבין וסיפרת לאחת שרואה הכול על התינוק שלא נהיה. דיווחת שהיא מיד אבחנה את הנשמה. זו הרי המומחיות שלה. היא תיארה לך איך היא פשוט הייתה צריכה עוד קצת זמן בעולם הזה שלנו, הנשמה, לסדר את ענייניה סידור אחרון כאן. אם 11 שבועות הם כל הזמן שנכחה פה, אמרה, אז זה כנראה מה שהיא הייתה צריכה. מה שנגזר עליה ביד אדון הנשמות ששולח את זו לכאן ואת ההיא לשם.
היא גם הבטיחה, הרואה, שמניסיון רב שנים היא יודעת לקבוע, שהמתארחת הפורחת הזו תמיד משאירה אחריה מתנה. כמו פולנייה טובה היא מודה על האירוח וזורה אחריה ברכה ברחם. מסתלקת לה להמשך דרכה ומותירה רכות כזאת במקום בו היא הייתה. "והתינוק שבא אחרי", היא הבטיחה לך במבטא רך ומתגלגל. "את תראי, הוא יהיה מיוחד. הוא הרי יגדל ברחם שהושארה בו ברכה".
אבל הברכה בוששה להגיע. חודש עבר ועוד אחד. המעגל הנשי שלך גאה בך ושוב נשבר, בלי תינוק ובלי ברכה. "אולי בגלל שאת עוד בטראומה", אמרה לך חברה שבאמת ניסתה לעזור, אבל את בכלל לא בטראומה. לקח לך הרבה זמן עד שהצלחת לתאר את התמונה. הרי, כמה הזויה כבר אפשר להישמע, את בסך הכול מחפשת את הנשמה. את רוצה להכיר אותה. לאבחן מה בדיוק היא שינתה אצלך. כי היא הייתה פה, היא עברה בסביבה, והיא בחרה להיכנס אלייך, לבטן שלך.
מיוסרת ומבולבלת מסיבוב חיים ראשון שלא נגמר טוב, כנראה, היא חיפשה לה מקום רגוע לסיים את דרכה. לעלות סופית למקום שכולו טוב. במקום ברכה, היא השאירה לך מבוכה. ברחה לך מהר מדי, הנשמה. לא נתנה להכיר אותה. לא צרבה שום הסבר למה דווקא הרחם שלך נבחר לה למנוחה נכונה. למה התאים לה להיות טרום-תינוקת דווקא שלך ל-11 שבועות רכים.
ואני רואה אותך עוד מסתובבת חסרת מנוחה ומחפשת תשובה ואין לי בשבילך מילות נחמה. יתגדל ויתקדש שמה רבא.