תש"ח זה עכשיו

בן גוריון הכריז על הקמת המדינה למרות התנגדות הימין. צריך נחישות והבנה שגם הסכם שלום מחייב תעוזה ועיקשות כמו בימים ההם

 

ב- 12 מאי 1948 התכנסה מנהלת העם – הגוף שקדם לממשלת ישראל – לדיון בשאלה ההיסטורית, האם להכריז על הקמת המדינה עם תום המנדט הבריטי. ברגע ההוא, עדיין לא היה רוב לתומכים בהכרזה. דוד בן גוריון יזם ופעל להקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל יותר מעשור. הויכוח היה קשה. תומכי ארץ ישראל השלמה התנגדו לכל ויתור על שעל אדמה. הימין דבק בתביעתו למדינה על שתי הגדות של הירדן. אך בן גוריון הוביל בנחישות ובעקשנות מהלך ציוני קלאסי של מדיניות פרגמטית. בבחירה בין המשך המאבק על הגשמת החלום הבלתי אפשרי, חלום ארץ ישראל הגדולה, לבין החלטה אמיצה ולא פופולארית להקים מדינה על חלק מארץ ישראל שבירתה בתל אביב, בחר בן גוריון באופציה שבלעדיה אולי לא היתה מדינת ישראל קמה בכלל.

הימים הקרובים של שנת 2001 עשויים להיות בעלי חשיבות היסטורית דומה לאלו של מאי 1948. השאלה היא האם ישראל תמשיך להסתחרר בין מלחמות ומאבקים, או שיעשה מהלך אמיץ, בקנה המידה של ההכרזה על הקמת המדינה, שאינו קשור לפוליטיקה, למפלגות, או למאבקים אישיים קטנוניים. במילים אחרות השאלה היא האם הציבור בישראל – מימין ומשמאל – מסוגל להתרומם מעל למציאות היומיומית הקשה ולהביט בעיניים פקוחות לעבר העתיד, בנוסח החזון שהיה לבן גוריון ותומכיו.

עשרה מתוך שלושה עשר חברי מועצת העם התכנסו להצביע. הכוחות היו שקולים. בן גוריון הפעיל את כל כובד משקלו האישי והפוליטי לשכנע את החברים לתמוך בהכרזה. משה שרת, שנתמנה ימים לאחר מכן לשר החוץ, התלבט קשות. הממשל האמריקאי לא היה נלהב לתמוך ברעיון והיו שאף פעלו בארצות הברית נגד ההכרזה. השמועות מספרות שלפני הישיבה המכריעה, הכניס בן גוריון את שרת לחדר ואמר לו: אתה לא יוצא מכאן עד שתצביע בעד. הישיבה התקיימה אחרי הצהריים וההחלטה נפלה על חודו של קול. שרת הצביע בעד, ומדינת ישראל נוסדה כעבור יומיים.

הצבעה נוספת שהתקיימה באותו יום קשורה אף היא בקשר הדוק למאורעות הימים האלה של תחילת שנת 2001 וההתרחשויות שמצפות לנו בשנה זאת. השאלה הייתה, האם ההכרזה תכלול את שרטוט גבולות מדינת ישראל. תשובת רוב החברים היתה שלילית. בפועל, עד עצם ימים אלו, אין לישראל קו גבול מוכר. לא רק שאינו מוכר על ידי העולם, הוא אף אינו מוכר בהחלטת ממשלה. הקו הירוק בין ישראל לגדה המערבית הינו קו שביתת נשק, ירושלים אינה מוכרת כבירת ישראל, ושאיפת המדינה הייתה תמיד להגיע לקו גבול בינלאומי ולבירה מוכרת.

אחת ממטרותיו של הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים היא להסדיר אחת ולתמיד את הסוגיות שנותרו פתוחות מאז הקמת המדינה. לפיכך, הסכם שלום שכזה הוא המשך רצוף של יישום החזון הציוני, ששיאו האחד בהכרזה על הקמת המדינה והשני - בקביעת גבולות מוכרים למדינת ישראל והשגת דו-קיום וסוג של פיוס היסטורי בינינו לבין העם הפלסטיני , שבעקבותיו יירגע האזור רווי הדמים הזה.

אם ייחתם הסכם עקרונות עם הפלסטינים בתחילת השנה הבאה, זו רק תחילת הדרך. השלב הבא יהיה משא ומתן קשה על ההסכם המפורט ותחילתה של תקופת יישום מסובכת. המאבק ידרוש מאיתנו את העוצמה הקולקטיבית המשותפת שאיפיינה את דור תש"ח. אז ניהלנו מאבק מול אויב חיצוני, היום עלולה המלחמה להיות נגד אויב פנימי. ליבו של כל ישראלי צריך להיות פתוח לכאב שייגרם למתנחלים שיאלצו לעזוב את בתיהם, ולאחרים שיראו בחלוקת ירושלים או בהחזרת חברון כקריעת אבר מגופם. אבל אל לנו לאפשר למתנגדי ההסכם להכתיב לנו את עתידנו, כפי שבן גוריון ותומכיו לא נתנו לימין של 1948 למנוע את הקמת המדינה.