מי צריך בית מקדש?

"השחיתויות ומאבקי הכבוד האדירים שליוו את ההקמה עד להיווצרותו של הפלא הארכיטקטוני מאיר העיניים. אלה היו כאין וכאפס לעומת הקשיים שבהמשך, כאשר התבררו ממדיה המפלצתיים של בעיית החנייה בדרך להיכל וענן המנגל". אריאנה מלמד נזכרת בערגה בצום ט' באב

והיה באחרית הימים – או כמה שנים לפני כן – וכל הבעיות הגיאופוליטיות וההלכתיות הקשורות להקמת הבית השלישי כבר נפתרו: קודם הושגה הסכמת האו"ם הערבים, וזה היה די קל לעומת השאלות הגדולות באמת, כגון איפה נמצא פרה אדומה, מה נסגר בעניין הציץ בראשו של הכהן הגדול, למה התכוון הנביא יחזקאל כשאמר שבבית המקדש יש "אתיקים" והאם ביטוח לאומי יוכל לגבות מכל העם בציון שקל כסף לטובת חידוש מלאכת הקורבנות. בכוונה עצומה ובמאמצים כבירים של עוקרי הרים, גם המכשולים הללו הוסרו – והנה, סוף סוף ניתן היה לגשת למלאכת הבנייה.

 

הצרות הגדולות התחילו בוועדת המכרזים, כשהתברר שאין כל אפשרות מעשית להקים בית אחד. צריך שניים לפחות – לספרדים ולאשכנזים, שכן החרדים לא מסכימים לערבוב המסוכן, דבר שהרתיח את דמם של נציגי התימנים, האתיופים, הבולגרים והקראים שבוועדה, שטענו בלהט שגם להם ולמסורות השונות שלהם מגיע. עתירות לבג"ץ התעופפו בחללו של עולם ונתקעו בפקק של בית המשפט לשנים ארוכות עד שכל הצדדים הסכימו לקבל את "עקרון הדופלקס" - בית אחד, שתי קומות, הפרדה עדתית – ואז נותרה השאלה הגדולה, מי למטה ומי למעלה, וזו המשיכה לפלג את הציבור עד שבלית ברירה קיבלו כולם את עקרון הרוטציה – שנה-שנה, ובתנאי שהתכנון, העיצוב, הריהוט והאביזרים בשתי הקומות יהיו זהים לחלוטין.

 

איפה חונים כאן?

לא נתעכב כאן על הבלגן, השחיתויות הקטנות והגדולות ומאבקי הכבוד והאגו האדירים שליוו את ההקמה עד להיווצרותו של הפלא הארכיטקטוני מאיר העיניים. אלה היו כאין וכאפס לעומת הקשיים שבהמשך, כאשר התבררו ממדיה המפלצתיים של בעיית החנייה בדרך להיכל, למגינת ליבם של ירושלמים שמאסו בהמוני הצליינים בני כל הלאומים והעולים לרגל שהגיעו לעיר. תעשיית התיירות דווקא נמלאה עליצות והפקיעה מחירים, עד שהיושבים בציון נזכרו שהם לא פרייארים והקימו ערי אוהלים לתפארת סביב ההיכל, בדיוק כמו במירון לקראת ההילולה, רק הרבה יותר גדולות, צפופות ומסוכנות מבחינה תברואתית.

 

ענן עצום של עשן מנגל היתמר מעל ההיכל יום ולילה, והעיתונות הזרה הוכיחה שוב שהיא אנטישמית כשכינתה את המקום הקדוש "בית הברבקיו". הירושלמים שנצמדו לעירם למרות מגיפת ההגירה לשפלה התגעגעו לימים שהעשן היתמר רק בגן סאקר ורק חלק מהשנה. כבר לא היה מפלט מריח הכבש החרוך שדבק בבגדי הכל, ואנשים חיפשו בייאוש מרכך-כביסה שיעלים ולו מעט מן הניחוח, ולו לרגעים ספורים.

 

קרבות הכוהנים

מחוץ להיכל המשיכו השמאלנים המעצבנים, עוכרי ישראל וחובבי החיות, לזעוק חמס על השחיטה ההמונית – ובתוך ההיכל פנימה, גם אחרי ההפרדה העדתית, נמשכו מאבקי הכוח בין כוגן לכהנא, כ"ץ לכהן על כל שאלה ניהולית, מזהות הצורפים שיתחזקו את החושן ועד לחברה שתזכה בצחצוח הנחושת במזבח. העימותים דלפו לתקשורת ועימם גם רמזים ראשונים לבעיות של טוהר המידות בקרב אצולת הכהנים. מבקר המדינה נקרא לבדוק לאן נעלם רוב הזהב שעיטר את העמודים, ומי חשב שבמקומו אפשר למרוח צבע של טמבור עם נצנצים ולהטעות את הציבור.

 

הלוויים, מעמד הביניים הממורמר של המקדש, כבר לא היו יכולים לנגן במסירות נפש ובכוונה עצומה כיוון שרוב האנרגיות שלהם תועלו לעיכול טלאים קטנים וטעימים נורא, ואט אט הבין העם הזובח כי כרגיל, דופקים את החלשים וזורקים להם את הנתחים הכי פחות טובים, למרות ששילמו במיטב כספם להמוני הקצבים המושחתים שמילאו את ירושלים במרכולתם והצטיינו בעבירות יצירתיות על חוקי הכשרות המחמירים.

 

לצד ערי האוהלים הלכו והתרבו המפגינים. ארגוני הנשים מחו על הדרת חברותיהן מן ההיכל, כאילו בעולם הנאור יש לנשים מקום רק כקורבנות של "הלכות סוטה", ורק ככאלה הו יכולות להגיע עד לשערים המרוחקים של המקדש. ארגוני הנשים מחו גם על מכוני הקדשות החדשים שנפתחו בעיר לתועלת העולים לרגל שהשאירו את המשפחה בבית, וגם על הפעולות האלימות של השבאב החרדי נגדן. נציגי העדות המקופחות המשיכו לתבוע מקדש משלהן בלהט, עד שצריך היה להפנות עוד ועוד משאבים משטרתיים לשמירה על הסדר.

 

מרחוק, כדי לא להיטמע בהמולה האלימה, הרועשת והמסריחה, עמדו כמה אפיקורסים-להכעיס ושאלו את עצמם – בשביל מה היינו צריכים את כל זה? זוכרים את הימים היפים של פעם, כשהיינו צמים קצת, מתאבלים קצת וסוגרים עניין?