הייתי כלכלן והיום אני קופירייטר. יש לי קורות חיים בעובי של ספר טלפונים. התגלגלתי בין עבודות שונות, פגשתי טיפוסים משונים וצברתי סיפורים משעשעים. אני אחלוק אותם כאן עמכם, עם קורטוב של הגזמה, כדי שתעלו חיוך על פניכם. אם זו לא הייתה הקריירה שלי, גם אני הייתי צוחק.
"היי מה העניינים?!", אני שואל את יוני התקציבאי שנכנס אלי לחדר ומתרווח לו בכורסא. "עובדים קשה", הוא משיב לי "קורעים ת'תחת, אני גמור...". "שב, תנוח קצת, אני לא אטריד אותך", אני מנסה לגונן עליו כמו אימא פולניה אמיתית.
"לא, אני חייב לרוץ, יש לי כמויות עבודה שחבל על הזמן", הוא משיב לי והולך כשהוא רואה את הבוס שלו נכנס לחדר.
"אז מה, שמעתי שאתם עובדים קשה", אני אומר לבוס שלו. "מה קשה? בטון מזוין!", הוא משיב לי, משתקע בכורסא שהתפנתה "אין זמן לנשום" הוא מכריז ושוקע במוסף הספורט. סוזי המזכירה נכנסת.
"יאללה תביא 10 שקלים ואל תכביד עלי עם ההתחכמויות שלך, אני גם ככה עובדת קשה". אני משלם לה בשקט ויוצא לשירותים. ליד מתקן המים אני פוגש את גל. "היי, מה קורה?" אני מנסה לדובב אותו. "עובדים" הוא עונה לי "עובדים קשה" וחוזר מהר לכוך שלו.
כולם כאן "עובדים קשה" רון מסתובב עם הטלפון הסלולרי שלו במסדרון וצועק בהתלהבות על איזה לקוח, מאיה מרוכזת כל כולה במסך המחשב ואוי למי שיפריע לה; ותמר רצה הלוך ושוב בין החדר שלה למדפסת עמוסה בהמון ניירות.
אני מרגיש קצת אווטסיידר, כולם כל כך עסוקים, כולם מדגישים בכל הזדמנות שיש להם הרבה עבודה, אין זמן לפטפט, אין זמן לאכול, אין זמן לנשום ורק אני... לא ממש מבין על מה המהומה. כנראה פרוייקט סודי מעל ומעבר לסיווג הביטחוני שלי. אני מנסה לגשש אצל החברים, המנהלים, להציע את עזרתי, לבקש פרוייקטים. לאף אחד אין מה להציע לי, פרט לשיתופי בעובדה שהם... נורא עסוקים ועובדים ממש קשה.
השעות נוקפות, השמש שוקעת, אך אף אחד לא יוצא הביתה. זה צועק בטלפון שהוא לא יוכל להגיע ליום הורים של הילד, זו מודיעה לכולם שתאלץ להבריז הערב מחתונה של חברה וזה מבקש מאישתו שרק לא תלד לו פתאום כי יש לו עכשיו טונות של עבודה על הראש.
השעה מאוחרת. אמנם אין לי הרבה מה לעשות, אבל הליכה הביתה אינה עומדת על הפרק. חברי טובעים בעבודה, ולא נעים לנטוש את הספינה. "אגיע מאוחר. יש המון עבודה", אני מתקשר הביתה ומיידע את המשפחה.
אני משוטט לי במסדרון. כל החדרים מאוישים ומוארים. כולם עובדים בשקדנות אין קץ. על מי? על מה? אני שואל את עצמי. בפינת הקפה אני מבחין בסוקולוב המנכ"ל. אולי הוא יספק לי קצת עבודה כדי שלא ארגיש חריג. "הלוואי, הלוואי שהיתה לי עבודה לתת", הוא משיב לי בצער, "לא שמעת שעזבו אותנו שני לקוחות?! כמות העבודה שלנו ירדה ב-30%".
אז איך זה שכולם כל כך עסוקים? אני תוהה ביני לבין עצמי איך זה שכולם מספרים שהם עובדים כל כך קשה? סוקולוב קוטע את מחשבותיי, "אנחנו עומדים בפני תקופה לא קלה במשרד, כבר בימים הקרובים נאלץ לקצץ חלק מכוח האדם".
אה... עכשיו הכל מובן לי, פתאום גם אני מרגיש נורא חיוני ונורא עסוק, "אני מצטער מר סוקולוב", אני מפסיק אותו באדיבות "הייתי ממשיך לפטפט איתך בכיף, אבל אני חייב לחזור לחדר, אתה פשוט לא מבין כמה עבודה יש לי...".