אחת לכמה שבועות אני מזיזה הצידה כל מה שאפשר, דוחקת את עצמי לחניה תל-אביבית במחיר מופקע ומטפסת ארבע קומות בלי מעלית – אל השעה שהיא שלי – שעת הטיפול.
אני חושבת שבניגוד לסנדלרים, במקצוע שלנו המטפלים, רובנו לא מתהלכים יחפים, וגם כשאנחנו מטפלים עם נסיון של שנים, אנחנו לא מוותרים על העונג להיות מטופלים. בגדול, אני אוהבת מאוד את השעה הזאת שהיא שלי. אני קוראת לה "מסג' רגשי". נכון, שלפעמים הוא לא נעים ורך (יש גם סוגי מסאז' שמפרקים לך את הגוף, לא?).
ובכל זאת, אל "הספא" שלי אתמול, הגעתי מתוך מירוץ מטורף, כיוון שהפגישה הזאת נדחסה לתוך יומן שיש לו חוקים משלו - היומן של ה"חופש הגדול". אנחנו כבר שבועיים בתוכו, הפיגומים של היומיום עדין מוחזקים תודות למסגרת כלשהי של קייטנה, אבל אוגוסט מנצנץ לנו באופק ואיתו הידיעה המאיימת שכמה שלא ננסה – לא נצליח להיות יעילים בחודש הזה.
הגעתי רצוצה והתחלתי שוטחת את העייפות שלי, את התסכול על כך שאני לא מספיקה כלום, תיארתי את רשימות ה"צריך לעשות" שלי המתארכות והולכות, כשלתוך היומיום הכל-כך דחוס גם ככה, נכנסה עכשיו אווירת הגבולות הרפויים שילדי שרויים בתוכה.
ודיברתי שוב, כמו שאני עושה כבר הרבה שנים, על המקום הרעב הזה בתוכי שלא יודע מנוח, העכברוש המכרסם שרודף אותי מבפנים וצווח: "תכתבי עוד ספר ומה עם עוד הצגה? תפתחי עוד סדנה ומה לגבי הרעיון ההוא והחלום הזה" והנזיפות הפנימיות: "לא הספקת! לא עשית! תתבישי לך!"
מבחוץ יש חופש, חמסין שמהוה אישור מהרופא להוריד הילוך, ילדים שמסתובבים בבית וזקוקים לי, שעות שקיעה מרהיבות בים, הרבה זמן שמבקש להיות פנוי בשביל להתבזבז לו ככה סתם.
ובתוכי – כאילו אין מקום למילה הזו – חופש. אין שום אשראי פנימי לבזבוז זמן, למשט נינוח בתוך הזמן, לתחושה של "להיות ברגע".
ה"עזר כנגדי", הפסיכולוגית החכמה שמלווה אותי כבר שנים, הביטה בי באותו מבט שמכיר אותי לעומק ואמרה: "איזו מוזיקת רקע מעיקה, זאת שאת מנגנת לך כפס קול קבוע בחייך. מה את רוצה שיכתבו על המצבה שלך, 'הספיקה'?"
ואני הוספתי כתוקעת מסמר נוסף בארון: "הספיקה... אבל זה אף פעם לא הספיק לה".
כשיצאתי משם, ממהרת (כמו תמיד) ומהורהרת, חשבתי שאולי ראוי גם לי לעשות חוברות עבודה בקיץ הזה ושיעורי הבית שלי יהיו לוותר קצת על היעילות, להרפות מעצמי, לקרוע לגזרים את רשימות המטלות המתארכות, שאני מעבירה מיום ליום ביומן, להפנות מבט אל ילדיי בפרט ואל ילדים אחרים בכלל וללמוד מהם – כי ילדים יודעים להיות לא יעילים!
למען האמת, הם לא עסוקים בשאלת היעילות. הם עושים, הם חווים, הם מתנהגים, טועמים את העולם – אבל הם לא מתייחסים לרגע כאל מקפצה אל הרגע הבא והם לא מסמנים וי ליד משימות שהושלמו.
הרי הצו הפנימי הזה להיות "יעילה" בכל רגע נתון, יושב עלי כגיבנת מוחצת ומפריע לי ליהנות ממה שיש. אני עסוקה במה עוד לא הספקתי.
בעודי חושבת לעצמי את המחשבות האלה, נזכרתי ברגע קטן מתוך טיול משפחתי שעשינו, רגע שבו הייתי עדה לחוסר יעילות מרגש של ילדיי. זה קרה כשהיינו כבר בסוף המסלול של טיול משפחות לאחד הנחלים, כבר טבלנו בנחל הצונן, זללנו פירות וחטיפים ועכשיו, הגיע החלק הכי פחות נעים של הטיול – הטיפוס מתוך הנקיק – חזרה למעלה.
500 המטרים האחרונים של הטיול הפכו לזחילה סיזיפית במעלה התלול, תוך גרירת ילדים עצבניים, נרגנים, מקטרים או מצווחים (כל הוארייציות). בכוחות אחרונים שלפתי מתוכי כישורי מדריכת צופים והכרזתי על משימה תחרותית נושאת פרסים: "ילדים, מי מנחש כמה צעדים יש מכאן עד לעץ שם למעלה, בקצה העלייה?". בבת אחת ניצת ברק בעיניים, הילדים התרוממו כמו עוף החול, מלאי מרץ לשמע הבטחת התחרות, כל אחד זרק ניחוש משלו.
בקול ניחר שמנסה לשדר התלהבות עודדתי אותם: "עכשיו רוצו למעלה ותספרו טוב טוב את הצעדים שלכם. מי שיהיה הכי קרוב לניחוש שלו – הוא המנצח". הילדים המריאו משם, משאירים עננת אבק וטסו כלפי מעלה. גררתי את עצמי בעליה, מסופקת מהגאונות היצירתית שלי ומכך שהנדנדת שאפפה אותי התפזרה לה.
ראיתי אותם מגיעים בדילוגים קלילים אל הפיסגה, 3 נקודות קטנות ומקפצצות בהתרגשות באופק. מלמעלה נשמעות צהלות השמחה: "יש, ניחשנו. אמרנו 90 צעדים ויצא 94".
והנה, בן רגע, הילדים מסתובבים, פונים חזרה אלינו ושועטים למטה במדרון לכיוונינו - רק כדי לדווח לנו על גדולת ההישג. ואנחנו, הנגררים באפיסת כוחות בעליה נזעקנו: "לא, לא! אל תחזרו למטה. חכו לנו שם. רגע, רגע!"
ההתלהבות שלהם, הרוח השורקת באוזניים בריצה – כל אלה לא אפשרו להם לשמוע אותנו ואולי זה גם לא ממש עניין אותם. כי זאת הילדות – היכולת לשהות ברגע, בלי לעשות חישובים כלכליים של משאבים וכוחות: עד שעליתי את כל זה? עכשיו אני רצה למטה כדי לספר לחבר'ה?
כן, מבחינתם כבר נשכחה העייפות, ועוד לא מבצבצת הדאגה לצורך שיבוא לטפס מחדש. הרגע הזה הוא רגע שמח, מלא כוחות ועזוז. בלי היסטוריה, בלי עתיד, בלי חישובי "מה כדאי לי". רגע מקסים ובלתי יעיל – בעליל!
אחת החוויות המדהימות שההורות מזמנת בעיני היא היכולת ללמוד משהו מהחוויה של הילדים שאנחנו מגדלים, ללמוד משהו שידענו פעם ושכחנו, להפעיל מחדש שריר שהתאבן.
בחופש הזה אנסה ללמוד מהם ולאסוף לי רגעים משמחים כאלה של חוסר יעילות.