תכנית מציאות
לא תגיעי רחוק אם תמשיכי לזלול, את לא שווה הרבה אם אין לך בן זוג ולעולם אל תסמכי על החברות שלך, כי יום יבוא והן ייקחו לך את הגבר ויתקעו לך סטילטו בגב – אלו הם רק חלק מהמסרים שאנחנו מקבלות, במודע או שלא, מהמסך הקטן. אנחנו חולות על טלוויזיה, אבל היא עולה לנו בבריאות. מה עושים?
"בסך הכול רציתי להיות כמו הבנות האלה, שמסתובבות על המסך בביקיני קטנטן או ג'ינס קצר ונראות כל כך טוב", אומרת נ' (השם המלא שמור במערכת), בת 19 מצפון הארץ. היא שוקלת עכשיו 37 ק"ג, שמתפרשים בקושי על 168 ס"מ. על השידה, ליד המיטה שלה - שהפכה בשנה האחרונה למקום הבילוי והאירוח העיקרי בחייה פשוט כי אין לה אנרגיות לקום ממנה - מונח מגש קטן עם יוגורט וקצת קורנפלקס. אחת לכמה דקות אמא שלה מציצה מעבר לדלת ומזכירה לה לאכול. היא מושיטה יד דקיקה אל הכפית, אוחזת בה כאילו היא שוקלת שני טון, מקרבת אותה בחשש אל הפה ובולעת בקושי. כל ביס נמשך דקות ארוכות, שאחריהן היא נראית מותשת. איך היא הגיעה לגיהינום המכונה אנורקסיה? זה קרה לה אחרי שהיא התמכרה לסדרה "גוסיפ גירל".
"הבנות שם כל כך רזות. כל בגד נראה עליהן מדהים. שלא תביני לא נכון, אני בחורה אינטליגנטית. עשיתי בגרות בתקשורת ואני מכירה את האפקטים של הטלוויזיה, את מה שעושים סטייליסטים ומאפרים. ובכל זאת, קינאתי בהן. חשבתי שלא יזיק לי לרדת כמה קילוגרמים ולהיות יותר דומה להן. גם אני רציתי להיות מסוגלת ללבוש כל מה שבא לי ולהיראות מעולה".
נ' הייתה בחורה בריאה לחלוטין. היא שקלה 62 ק"ג, לבשה בגדים במידה 40 ונראתה מצוין. בתמונות שתלויות על לוח השעם מעל שולחן העבודה שלה אפשר לראות בחורה יפה, חייכנית, כל כך לא שמנה שזה כואב. אבל כשהיא הצטמקה למידה 38 זה לא הספיק לה. גם לא מידה 36. בעיני עצמה היא עדיין לא נראתה מספיק טוב, לפחות לא כמו הבנות בסדרה. תוך מספר חודשים היא הידרדרה להרעבה עצמית, הקילוגרמים הוסיפו לנשור ואת המחמאות החליפו מבטים מודאגים. "נראיתי לכולם חולה. אנשים התחילו להעיר לי שאני נעשית רזה מדי, הפצירו בי לאכול. אבל איכשהו כבר נשאבתי לזה ולא יכולתי לחזור לאכול כמו בנאדם נורמלי. אפילו כששקלתי 45 ק"ג הרגשתי שאני לא מספיק רזה".
נ' אולי נשמעת כמו מקרה קיצוני, אבל כשחושבים על זה, לא מפתיע שלטלוויזיה יש כזאת השפעה עלינו, הנשים. נסי להיזכר בפעם האחרונה שרבצת מול המסך, ובחורה שנראית כמו העתק מושלם של דוגמנית מקטלוג "ויקטוריה סיקרט" הופיעה שם. עכשיו תגידי לנו אם המראה הזה לא גרם לך להרגיש פחות טובה ממנה, אם לא חשבת לעצמך שחבל שאת לא יפה כל כך, או רזה או חלקה, או מה שזה לא יהיה.
האמת היא שלטלוויזיה יש יכולת מדהימה לחלחל אל נבכי התודעה שלנו ולהזיז בתוכה דברים כמו שיפוצניק בתכנית ריאליטי. אנחנו צופות בה משחר ילדותנו, גדלות עליה ומתחנכות לרגליה. אפילו אם אנחנו קוראות ספרים וצורכות אקטואליה, לטלוויזיה יש קסם מהפנט שאף אחד לא יכול לקחת ממנה. נכון, היא משפיעה גם על גברים, אבל מחקרים מוכיחים שעל נשים הרבה יותר. למה? מהסיבה הפשוטה שבכל מה שנוגע אלינו הנשים, העולם הטלוויזיוני נוטה להיות הרבה יותר סטריאוטיפי, שמרני ולא הוגן. בואי ניקח לדוגמה את הסדרה "קליפורניקיישן" שמשודרת בימים אלה ב־HOT: האנק מודי (דיוויד דוכובני), הדמות הראשית, אמנם חתיך ביותר, אבל החבר הכי טוב שלו, צ'ארלי רנקל (אוון הנדלר) הוא נמוך, שמנמן וקירח. ולמרות שהוא כזה, אין לו שום בעיה להשיג את הנשים הכי לוהטות בסביבה, לנהל קריירה מוצלחת (לפרקים) ולא ליפול מהאנק
בשום פרמטר. לעומת זאת, קחי את "בנות גילמור": שם סוקי (מליסה מקרתי), חברתה הטובה של לורליי (לורן גרהאם) היא שמנה ומגושמת, בניגוד לחברתה המהממת, ועד שהיא כבר מוצאת לעצמה בן זוג - הוא שמן ומגושם בדיוק כמוה (בניגוד לגברים של לורליי, שהם כמובן חתיכים מטריפים).
וזה ממש לא מפסיק כאן: בסדרות טלוויזיה הגברים הם בדרך כלל חברים נאמנים ("עספור" למשל), בעוד הנשים הן צ'ילבות, גם כשהן אמורות להיות החברות הכי טובות (מישהי אמרה "עקרות בית נואשות"?). הגברים הם מצליחים, חזקים וחסונים, והנשים הן לנצח חלשלשות וזקוקות לעזרתם (אפילו ב"דם אמיתי", שבה מככבת אישה, היא לא מצליחה להציל את עצמה בלי עזרתם של הערפדים. ממין זכר, כמובן). נכון, יש היום גם לא מעט סדרות שמציגות נשים חזקות ומובילות, כמו "דקסטר" וסדרות משטרה כ"חוק וסדר" ו"דמג'ס" בכיכובה של גלן קלוז, אבל אפילו שם תמצאו תמיד את אותם הערכים: נשים יפות שבסך הכול רוצות אהבה. ובתוך כל אלה יש אותנו, הצופות, שיושבות מול המסך וסופגות מסרים חד משמעיים: גם אם יש לך קריירה מפוארת, את לא שווה במיוחד בלי בן זוג. והחברות שלך? אל תתפלאי אם יום אחד הן יתקעו לך סכין בגב. תהיי יפה ורזה, עצמאית אבל עדיין נזקקת. לנ' זה סיבך את החיים. מה זה עשה לך?
דימוי גוף: כמה שיותר רזות, יותר טוב
רבות דובר על השפעתה של המדיה בכל מה שקשור לדימוי הגוף של נשים. פסיכולוגים רבים ומחקרים אקדמיים נוטים להאשים את תעשיית התקשורת - הטלוויזיה, הקולנוע, האינטרנט והמגזינים - בכך שרבות מהנשים של היום חושבות שאם הן לא מצליחות להשתחל למידה 0, הן לא שוות כלום. במאי 2008 פרסם מגזין הבריאות האמריקאי Bulletin Psychological מחקר שנערך באוניברסיטת ויסקונסין בקרב 15 אלף נשים. התוצאות היו חד משמעיות: ככל שנשים נחשפות יותר לטלוויזיה וצופות בדוגמניות ובשחקניות יפהפיות ורזות, כך הן נעשות מודאגות יותר לגבי הגוף שלהן. כשמבעד למסך נשקפות דמויות רזות וחטובות להפליא, תמיד במסגרת של נשים מבוקשות, מצליחות ונחשקות, אנחנו בבית מבינות מזה שאם לא ניראה כך לעולם לא נהיה כאלה בעצמנו. "הנושא של דימוי גוף הוא הרבה יותר משמעותי כשמדובר במדיום ויזואלי כמו טלוויזיה או קולנוע", מסבירה ד"ר דליה לירן־אלפר מבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. "יש משמעות למראה גם כשלא מדברים על משקל. נקודת המוצא היא שהדמות שמופיעה בטלוויזיה היא הלגיטימית, היא אידיאל היופי. כאשר רואים בטלוויזיה שרבות מהדמויות רזות ויפות, אז צופה שלא נראית כך תרגיש לא בסדר - כאילו היא צריכה לחתור ולשאוף להגיע למודל שמופיע לפניה, משום שהוא נבחר ולכן הוא ככל הנראה בסדר. יש משמעות לדימוי הגוף בכל המדיומים, לא רק בפרסומות או בסרטים עם השחקנית היפה המובילה. כשאנחנו מדברים על דימוי גוף בטלוויזיה, יש לכך השלכה הרסנית על נערות, אלה שנמצאות בגיל הרגיש שבו הן מגבשות את זהותן. מכאן החשיבות הזאת, של להציג להן דימויי גוף מגוונים, כמו בחורות יותר שמנות, יותר נמוכות".
"הרבה מחקרים וספרות אקדמית ופמיניסטית עסקו בנושא של איך נשים מוצגות במדיה", מוסיפה ד"ר סיגל ברק־ברנדס, מרצה לתקשורת ומגדר באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למנהל. "רבים מהמחקרים מצביעים על השפעת המדיה על
התפיסה העצמית של נשים ונערות. אחד הדברים שהתבררו הוא נושא ההשוואה חברתית - כלומר כשאת רואה מישהי במגדר שלך, את באופן טבעי נוטה להשוות את עצמך אליה. ברגע שהנשים האלה מוצגות באופן שיטתי כמאוד יפות, ההשפעה היא בדרך כלל הרסנית. חלקן כמובן נראות ככה אחרי המון עבודת איפור וניתוחים פלסטיים והן נעשות בובתיות בצורה מאוד לא אמיתית, אבל האישה שיושבת בבית לא תמיד יודעת לשפוט ולהבין עד כמה זה לא מציאותי. בחורה צעירה שיושבת מול הטלוויזיה קודם כל בודקת את עצמה ומשווה. כמו שאנחנו מסתכלות במראה - גם הטלוויזיה היא סוג של מראה - אנחנו מודדות בה את עצמנו למול מה שמשתקף. אלא שאנחנו לא באמת בוחנות את עצמנו אובייקטיבית, אלא ביחס לאיזושהי נורמה שהתקשורת קובעת אותה. באופן טבעי נשים בודקות קודם כל נשים שמופיעות בטלוויזיה, אם הן נראות טוב או לא. זה מה שהתרבות שלנו הנחילה לנו, שאיכותה של אישה היא שאלת יופייה".
למה לדעתך נשים בטלוויזיה מוכרחות להיות יפות ורזות?
"לאנשי התעשייה, מי שיוזמים את התכנים האלה ומפיקים אותם, יש את התירוץ הקבוע שהנשים האלה חייבות לעבור מסך. היום יש יותר ויותר נשים שלא עונות על הקריטריונים של המראה האידיאלי, ובכל זאת יש להן אמירה ומכבדים אותן בזכות זה. העניין הוא שמדובר במיעוט, היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל".
זה לא שהטלוויזיה נעדרת לחלוטין מודלים של נשים "נורמליות" יותר: כבר יצא לנו לראות לאורך השנים דמויות כמו רוזאן בר, שהובילה על גבה סדרה שלמה והייתה הכול חוץ מאישה יפה ורזה. הבעיה היא שברוב המקרים הנשים הפחות יפות או הפחות רזות הן לנצח בתפקיד המשני, זה של החברה הכי טובה במקרה הטוב, או של הבחורה הנלעגת והפתטית במקרה הרע. מה שאנחנו מפנימות מכך כצופות זה שאם את לא דקיקה כמו קיסם אוזניים או יפה כמו אנג'לינה ג'ולי, אין לך סיכוי להיות אישה נחשקת, פופולרית ומצליחה. דוגמאות? יש בשפע: החל מדמותה של אנדריאה (גבריאל קרטיס) ב"בוורלי הילס 90210" ועד מימי בובק ב"המופע של דרו קארי". אפילו בסדרות עכשוויות כמו Hung, שמשודרת ב־yes, יש דמויות כמו טניה (ג'יין אדאמס), הסרסורית הכעורה, הלא יוצלחת והעלובה שנלחמת בשיניים כדי להצליח, לעומת לינור (רבקה קרסקוף), האישה היפה, העשירה והאסרטיבית שמצליחה לגבור עליה. זה כמובן בניגוד לגברים שמנים כמו טוני סופרנו ואפילו ג'ורג' מ"סיינפלד", שמצליחים לקבל את המקום הראוי שלהם בטלוויזיה. "במחקר שכתבתי עם קולגה שלי, התייחסנו לכך שהדרך לתייג ולשלול היא בעצם לצחוק על מישהו", מסבירה ד"ר לירן־אלפר. "שמנים הרבה פעמים משמשים מושא לצחוק וללעג. זה לא שהם לא נמצאים שם, אבל הם על תקן הליצן. למעשה אם יש בטלוויזיה דימוי גוף אחר, הוא נמצא בתפקידים שליליים בדרך כלל".
מערכות יחסים: איפה הנסיך כשצריכים אותו?
בעבר האשמנו את האגדות וסיפורי סינדרלה למיניהם בכך שגרמו לנו לחשוב שאהבה היא קסם מופלא ומושלם, נטול מהמורות וקשיים ונוטף רומנטיקה. אחר כך הגיעו הסרטים ההוליוודיים, שבסך הכול הפכו את הקלישאה הזו לוויזואלית יותר. כך גדלנו לתוך מציאות שבה תפקידנו להיות נסיכות חסודות ושבריריות ולהמתין בציפייה לאביר שלנו, שיבוא ויגאל אותנו מייסורינו. אפילו בשנת 2010 רבות מהנשים סבורות שאם הן עדיין לא מצאו את אהבת חייהן, הן כישלון. במגזין ELLE הבריטי פורסמה ב־2009 ידיעה על כך ש־68 אחוז מהנשים בגילאי 25-18 שכבר נמצאות במערכת יחסים מחייבת מרגישות מאוכזבות, משום שהו חשבו שאהבה צריכה להיראות ולהרגיש כמו בקולנוע ובטלוויזיה.
הטלוויזיה אמנם הכניסה לחיינו דוגמאות חדשות ומגוונות יותר של מערכות יחסים ושל אהבה עם לא מעט דרמות, תככים ובלגנים, אבל בדרכה הערמומית היא רק הנחילה את המסרים הפרימיטיביים ההם עמוק יותר בתודעה שלנו. רוב הרומנים הטלוויזיוניים מתקיימים בין שני אנשים יפים, והם תמיד עמוסים ברומנטיקה
ובתשוקה שאלף פרופילים ב־JDate לא יעזרו לך למצוא בחיים האמיתיים. כמעט כל תכנית, מאופרות סבון כמו "היפים והאמיצים" ועד סיטקומים כמו "חברים", מציגה מודל של זוגיות הטרוסקסואלית סטריאוטיפית שבה הגבר הוא הנסיך המחזר והאישה היא הנסיכה שממתינה לבואו. אם חלילה נמצא סדרה שמושתתת על טהרת הנשים הרווקות, למשל "סקס והעיר הגדולה", הכוכבת לנצח תהיה במרדף אחר גברים ואהבה. וכן, אפילו סמנתה נפלה בפח הזה. "ככה מעבירים לאישה מסר שמה שהיא צריכה לשאוף אליו בחיים זה למצוא את 'הנסיך'", מסבירה ד"ר ברק־ברנדס. "פמיניסטיות מדברות על זוגיות הטרוסקסואלית, על כך שבטלוויזיה לא מאפשרים לך לראות את עצמך כמישהי מוצלחת ומאושרת כל עוד את רווקה או במערכת יחסים לסבית. המסר הוא חד משמעי: לא משנה כמה את עצמאית ומוצלחת, עד שלא תמצאי את הנסיך, אין לך ערך. זה מה שנשים צעירות מבינות מכך ולשם הן שואפות".
למה מלמדים אותנו דווקא את זה?
"פמיניסטיות יגידו לך שזו הדרך של החברה לשמר את המצב הקיים, שבו הנשים מגדלות את הילדים בבית והגברים הם אלה שיוצאים לעבוד ומקבלים הערכה חברתית. אחת הדרכים לעשות זאת היא על ידי סיפור סינדרלה הזה - מעבירים לך מסר שאת צריכה להיות יפה כדי לשבות את הנסיך, שיגאל אותך מייסורייך ויביא לך את האושר. כמובן שבמציאות זה לא ככה ויש הרבה נשים שסובלות במערכות יחסים הטרוסקסואליות".
מה לגבי "סקס והעיר הגדולה"? היא נכתבה על ארבע נשים רווקות, ועוד מבוגרות.
"'סקס והעיר הגדולה' היא מאוד בעייתית. מצד אחד, היא מציגה נשים מבוגרות יותר, לא היו לפניה נשים בנות 40 שהתעסקו במראה שלהן ובזוגיות שלהן. זה משהו חיובי, שגם אישה בגילאים האלה יכולה להיראות יפה וזוהרת ולעשות מה שהיא רוצה. הסדרה גם עוסקת בצרכים וברצונות שלהן ובמה שמעניין ומושך אותן, שזה משהו שקודם לכן לא ראינו בטלוויזיה, ויש גם את הסטטוס המקצועי שלהן - כל אחת מהן היא אישה בעלת מקצוע מכובד ויש לה חיים מלאים מחוץ לבית, היא מצאה את עצמה ומגשימה את עצמה. מצד שני, וזו הממזריות של התכנית, כל הנשים האלה הן נשים שנראות טוב ועונות על אידיאל היופי, ובכל זאת הן עסוקות כל הזמן בחיפוש אחר בן זוג. גם אם הן לא מוצאות אותו, ובהמשך הן כן - המטרה נשארה אותה מטרה: למצוא גבר שיעזור לך להגשים את עצמך ולמצוא את האושר. בקיצור, גם 'סקס והעיר הגדולה' היא לא טלית שכולה תכלת".
אין איזו סדרה ששברה את המודל הזה?
"זה נורא בעייתי. ב'באפי ציידת הערפדים' למשל, באפי (שרה מישל גלר, ח"ג) היא דמות מוערכת של אישה חזקה שנלחמת ברשע, אבל גם היא עונה על כל הקריטריונים - היא נראית טוב ומתאהבת בגבר. אני לא מכירה איזושהי סדרה שאני יכולה להגיד עליה שהיא סדרת מופת".
"בשנות ה־80 היו יותר סדרות שניסו לאזן את המצב הזה, כמו 'צער גידול בנות' ו'מי הבוס', שבהן הגברים לקחו על עצמם את התפקידים של האחראים על משק הבית וגידול הילדים", מוסיפה ד"ר לירן־אלפר. "יש מקום גם ב־2010 לעשות סדרות כאלה. מתי לאחרונה ראינו סדרה פופולרית שבה האבא מגדל את הילדים בבית?".
חברות: אחותי, תוציאי לי את הסכין מהגב
אם רק היה לנו שנקל על כל פעם ששמענו את המשפט "אישה לאישה זאב". מאיפה בדיוק את חושבת שנולד הביטוי הזה? בטח לא מהחיים האמיתיים. כל סדרת טלוויזיה שמציגה במרכזה כמה חברות מסתכמת בסופו של דבר במריבות, בחיכוכים וביריבויות על - ניחשת נכון - לבו של הגבר. ברנדה וקלי
כמעט רצחו אחת את השנייה ב"בוורלי הילס 90210", שלא לדבר על הבנות בדור החדש של הסדרה. אבל לפחות כאן יש אור בקצה המנהרה: "יש היום בטלוויזיה גם ביטויים של מה שנקרא 'גירל פאואר' ו'אחווה נשית'", מרגיעה ד"ר ברק־ברנדס. "יש היבטים כאלה, ואני חושבת שהכיוון הזה מאוד חשוב כדי לשבור את הסטריאוטיפ הזה, שנשים הן נורא קנאיות אחת לשנייה. לנשים בטלוויזיה תמיד יהיו דמויות מתחרות, יריבות, שרבות על לבו של אותו גבר. צריך גם עניין בטלוויזיה, זה חלק מהדרמה. יש היום ניצנים של נשיות חדשה ואחרת, אבל בספרות המחקרית הטענות הן שזה עדיין כמו טיפה בים ושיש כל כך הרבה מסרים הפוכים, בעייתיים ושמרניים לגבי נשים ונשיות".
האם אנחנו נוטות לסמוך פחות על החברות שלנו בעקבות צפייה בטלוויזיה? בהחלט כן. במחקר שבדי מ־2007 נטען שאחת מתוך חמש נשים נוטה להעדיף חברוּת עם גברים מאשר עם בנות מינה, משום שהיא לא מרגישה שהיא יכולה לסמוך עליהן. במחקר שערכה אוניברסיטת מישיגן בארה"ב נמצא ש־72 אחוז מהנשים בוטחות בגברים שבחייהן - כמו בן זוג, ידידים או קרובי משפחה - הרבה יותר מבחברות הקרובות שלהן.
"ב'עספור' יש לנו את הדגם של שתי חברות בנות, וכמובן שהן מסתכסכות המון ביניהן, בעיקר על רקע גברים", מציינת ד"ר לירן־אלפר. "השאלה המרכזית היא באיזו מידה הטלוויזיה מחקה מודלים מציאותיים שקיימים בחיים ובאיזו מידה היא מייצרת אותם בעצמה. כל הרעיון הזה שנשים קנאיות ורבות על גבר - הטלוויזיה לא המציאה את הסיפור הזה, היא באיזשהו מקום משתמשת בו. הסיפור הזה כביכול בא מהחיים. האם זה נכון בחיים או לא? אני, מנקודת מבט פמיניסטית
, טוענת שזה סיפור שגברים עומדים מאחוריו. אם נבחן את הסיפור הזה, שאישה לאישה זאב ואל תסמכי על החברה שלך כי בסוף היא תיקח לך את החבר, נגלה שבמציאות בחורה לוקחת את החבר של החברה לא פחות מבחור שלוקח את החברה של החבר. נשים הן לא יותר ביצ'יות מגברים. במציאות יש גברים רעים ונשים רעות, אבל התקשורת לוקחת איזושהי סטיגמה ומקבעת אותה על ידי תכניות טלוויזיה. אני חייבת לציין שיש היום בטלוויזיה גם מודלים אחרים, שאולי מאחוריהם עומדות יוצרות נשים. למשל ב'סקס והעיר הגדולה', מצד אחד הסיפור הוא שמרני, כי הוא מראה שאישה לא יכולה להיות מאושרת אם אין לה בן זוג קבוע, אבל הוא גם חדשני, כי הוא מדגיש שמעבר למערכות יחסים עם גברים, נשים יכולות לשמר את החברות ביניהן. זו נקודה חשובה - חברות עם הבנות היא מעל הכול".
מתי כל זה ישתנה? ברגע שאנחנו, הנשים, נפסיק להקשיב לטלוויזיה וניקח את השליטה לידינו. "כאשר יותר נשים יהיו בתפקידי מפתח וינסו לקדם נושאים כאלה, זה יוכל להשתנות", מסכמת ד"ר ברק־ברנדס, "אם כי צריך לזכור שהנשים האלה, גם כשהן בעמדות מפתח, עדיין נמצאות בארגונים שמנוהלים על ידי גברים שלא מעוניינים לקדם כל מיני תכנים חתרניים ואלטרנטיביים. לכן קשה נורא לשנות, אבל אני רוצה להאמין שזה יקרה".
