מאחוריך

הוא מאבטח אישים שהתחיל בשמירה על הגב של פוליטיקאים ישראלים, והמשיך עם כל מי שיכול לשלם כסף טוב תמורת מגן אנושי. קוראים לו יוסי אמר, והוא כנראה הבנאדם היחיד בעולם שיכול לספר לך על קטע שהיה לו עם אריק שרון, ביל גייטס, אביגדור ליברמן, ריהאנה, מתן וילנאי, ג'יי.זי, נערת ליווי בחוטיני או אוליגרך גרוזיני

יוסי אמר פורסם: 13.08.10, 10:37

המאבטח הוא חלק מהחיים של הפוליטיקאי. אני מכיר שר אחד, בכיר מאוד, שלא יודע לאן ללכת אם אין לפניו מאבטח. אנחנו נמצאים במלון דן בתל אביב - מקום שהוא היה בו אולי אלף פעם - ואם הוא לא רואה את המאבטח לפניו אין לו מושג איפה זה ימין ואיפה שמאל, גם לשירותים של המלון לא בטוח שהוא ידע להגיע. להבדיל ממנו, יש כאלה שלא סובלים את האבטחה. היו לנו ביחידה לא מעט מקרים של שרים שפשוט ברחו. אשכרה קבעו עם המאבטח במקום אחד, אמרו לנהג מקום אחר, ונעלמו.

 

אם זה נשמע קצת כמו גנון, זה כי שרים הם לפעמים כמו ילדים שמנסים למתוח גבולות. נניח להגיד בוא ניסע היום עם אוטו אחר, או בוא נלך בדרך אחרת. לך אסור לוותר ואסור גם להיות יותר מדי סחבק שלהם, כי ברגע שהגבולות ייטשטשו לא תוכל לעשות את העבודה שלך כמו שצריך. מצד שני, כשאתה נמצא עם פוליטיקאים כל כך הרבה זמן, אתה נחשף לכל הצדדים שלהם. אתה קם איתם בבוקר ומשכיב אותם לישון בלילה, ומגיע איתם גם למקומות שהם ממש היו מעדיפים להגיע אליהם לבד. היו מקרים שהסענו את אחד השרים לאנשהו, ובדרך כבר שמענו אותו מדבר בלחישות עם בחורה. אנחנו עוצרים, והוא אומר: "אני הולך לבקר חבר, אל תחכו לי. אני כבר אתקשר כשאסיים". אתה יודע מה יכלול הביקור הידידותי הזה, הוא יודע שאתה יודע, ושניכם ממשיכים במשחק.

 

אני מכיר שרים שעברו גבולות אחרים, נניח ביקשו דברים ממאבטחים ולא החזירו. אחד ביקש עניבה מהמאבטח שלו כי הוא שכח, אחר היה באמצע ארוחה בחו"ל ואז נזכר שאין לו כרטיס אשראי. הוא ביקש מהמאבטח לשלם על כל השולחן, והבחור גיהץ שם איזה 2,000 דולר. אגב, זה אותו אחד שנתן עניבה. וגם את הכסף הוא לא קיבל עד היום.

"זה קיצוני, אבל ככה אני בטוח לא אאבד יותר את המפתחות"

(צילומים: שרון ברקת)

 

אני עצמי התחלתי את הקריירה בשמירה על נבחרי הציבור. בשנת 2002, בין השחרור מהצנחנים ליומולדת 22, סיימתי את הקורס של היחידה לאבטחת אישים בשב"כ והתחלתי לעבוד בזה. הייתי צמוד שלוש שנים לשר יעקב בן יזרי, ועבדתי הרבה גם עם ליברמן, אהרונוביץ', דליה איציק, אלי ישי, יולי תמיר, מתן וילנאי ועוד כמה.

 

מכל הפוליטיקאים שיצא לי לאבטח הכי נהניתי עם ליברמן - שהיה הכי גבר, והעבודה איתו היתה גם קשה וגם מאוד מספקת - ועם בן יזרי ממפלגת הגמלאים כשהיה שר הבריאות. חלק מהמאובטחים האחראים היו רציניים מדי, והוא היה סבבה. בסוף גם מאבטחים אחרים הבינו שזה הג'וב הכי טוב. להבדיל מהשרים, שבתקופה של חלוקת תיקים פחדו להתעטש ליד ראש הממשלה כדי שלא יגיד להם "לבריאות", אצלנו זה היה תיק מבוקש מאוד.

 

אריק שרון היה עושה מבחני ערנות למאבטחים. תוך כדי נסיעה באוטו הוא היה שואל אותנו "ראית את החבית הזאת?". עכשיו, ברור לך שאין חבית, אבל יש כאלה שאומרים לו כן רק כדי שיחשוב שהם שמו לב. על זה הוא היה יכול להתעצבן מאוד.

 

יש הבדל בין שרים ג'ובניקים לקרביים. לאבטח שר ביטחון או את השר לביטחון פנים זה הרבה יותר בלגן מלאבטח שר חינוך או שר בריאות, גם בגלל אופי המשימות וגם בגלל האופי של השרים עצמם. לשרים ביטחוניסטים יש למשל את הקטע שהם רוצים לקחת פיקוד. היה לנו שר שתמיד התעקש לנווט את הדרך, והיינו אומרים לו שזה בסדר, שאנחנו יודעים, שבדקנו את המסלול מראש. אבל הוא לא ויתר והתעקש שנעביר לו את האטלס. אז הוא התחיל להסביר לנו את המסלול ואמר: תפנה שמאלה פה, תמשיך ישר כאן. ואתה זורם איתו, ככה סתם, שירגיש טוב.

 

יש מאבטחים שמעדיפים שרים קרביים. בעיקר הצעירים, המורעלים. הם רוצים להיות עם שר מעניין, קליבר, להתערבב באקשן. מצד שני השכר הוא אותו שכר ולא משנה מה, ולכן אמרתי: אקשן זה משהו שמחפשים בעיקר הצעירים.

 

אבטחה פרטית היא עולם אחר לגמרי. באבטחת שרים ופוליטיקאים בכלל אתה הבוס שקובע את החוקים, והשר צריך להישמע לך כי הוא כפוף לחוק שאומר שהוא צריך להיות מאובטח. ברור שאתה מנסה לפגוע כמה שפחות בשגרת החיים שלו, אבל אתה לא מחויב לכלום ופועל נטו לפי ההנחיות שלך. עם לקוח פרטי יש חוקים אחרים לגמרי. המאובטח שלך אומר "אני משלם ואתה תעשה מה שאני אגיד", ואתה עושה מה שהוא אומר.

 

זה מתחיל בנוהלי האבטחה נטו, שבהם המילה האחרונה היא של המאובטח ואתה יכול רק להמליץ, וזה מגיע עד המשימות שלך בשוטף. אם האוליגרך מבקש ממך שתסחוב לו את הקניות או שתיקח את הילד שלו לאכול פלאפל, אתה עושה מה שהוא מבקש. יש מאבטחים שזה לא מתאים להם. הם אומרים בוא'נה, איבטחתי שרים וראשי ממשלה. לא מתאים לי להיות סבל ולא סופר נני. אבל אם המאבטח יתחיל להציב תנאים ויגיד שהוא לא סוחב תיקים או לא עושה עבודות שחורות, שעה אחר כך הוא כבר לא יעבוד שם.

 

עבדתי עם כמה אוליגרכים, בעיקר רוסים, וגרוזיני אחד שאותו הכי אהבתי. הוא היה מגיע לארץ כל פעם לכמה ימים, לפגישות או סתם להתרעננות, והיחסים היו מאוד חמים. זה בנאדם שהציונות שלו היא לבזבז כאן כסף. היינו עוברים בחנויות, קונים דברים. פעם אחת הוא התלהב מהשנדליר על התקרה ואמר לבעלת החנות שהוא רוצה אותה. ההיא הסבירה לו שזה דקורציה, לא למכירה, אבל לא היה עם מי לדבר. הלכתי אל הבחורה ואמרתי תקשיבי, חבל על הוויכוח. בסוף זה גם ככה ירד מהתקרה, אז בואי נתקדם. תזרקי מחיר, והוא ישלם כמה שתרצי. 40 אלף שקל הוא זרק על השטות הזאת.

 

הוא היה עושה את זה גם בארוחות ערב. היינו יושבים במסעדה ותוך כדי הארוחה היתה נתפסת לו בעין איזו תמונה שתלויה לידו. בסוף הארוחה הוא היה אומר: אני רוצה שלושה אספרסו קצר ואת התמונה הזאת. תנחשו לבד כמה זמן התמונה נשארה על הקיר. במקרה אחר הוא התלהב מקופסאות עץ שהגישו בהן את החשבון, אז הוא פשוט קנה מהמסעדה את כולן. בשורה התחתונה אתה לומד שלכל דבר יש מחיר.

"חלאס שאשו, מסיבה סגורה אומרים לך"

 

הגרוזיני כל כך אהב אותי שהוא הציע לי לעבור לגיאורגיה ולהיות העוזר האישי שלו. בדיוק כשזה התחיל להתקדם הוא עשה מסיבת קוקטייל בלונדון, הלך לישון ולא קם. הרופאים אמרו שמדובר בהתקף לב, אבל עד היום יש לא מעט שטוענים שזאת היתה עבודה של פוטין.

 

אוליגרכים ונערות ליווי הולכים טוב ביחד. לפחות מהניסיון שלי. היו כאלה שלכל ביקור בארץ הגיעו עם בחורות בנות 20, ופעם אחת היתה גם מישהי בת 16. הקטע הוא שתמיד יש לך אינטראקציה איתן. לא פעם ולא פעמיים מצאתי את עצמי יוצא לשופינג בכיכר המדינה, רק כדי לראות ילדה בת 22 מבזבזת 17 אלף שקל בארבע שעות.

 

ערב אחד היינו במלון עם שתי נערות ליווי של מאובטח והן השתכרו לגמרי. הגעתי למסדרון של החדר שלהן וראיתי אחת עם חוטיני ואחת ערומה לגמרי, עומדות לרדת ללובי כמו שהן. התחלתי לדחוף אותן בחזרה לחדר והן צחקו ועשו רעש, לא בדיוק המראה הכי מקצועי שיש.

 

אגב התנהגות מקצועית: תמיד קיים הרצון ללכת על בחורה של המאובטח, אבל אתה יודע שזה קו אדום. שם אתה תמיד תעצור את עצמך.

 

כל הכסף בעולם לא יכול לקנות לך שקט. אחד היצורים הגדולים שאיבטחתי היה אוליגרך צעיר בלונדון שבדיוק עשה את המכה והיה בהתלהבות הראשונית. מהשנייה הראשונה היה ברור לי שמדובר באחד דפוק לגמרי. הוא היה מסתובב עם בחורות, נוסע איתן באוטו, ואומר להן: רואה, זה בניין שלי, זה אני קניתי. והכל שקרים, כלום מזה לא שלו. הוא היה כמו ילד מתלהב שמנסה להרשים בחורות עם הכסף של אבא שלו.

 

אבל הכי קטע, הבנאדם היה בטוח שמנסים להוריד אותו ולא עצר לשנייה. יום אחד הוא תפס אותי ושאל: אתה יודע למה אני כזה היפראקטיבי? למה אני זז כל כך מהר ממקום למקום? כדי שאם יהיה צלף, שלא תהיה לו הזדמנות לשים עלי את האיקס של הכוונת ולירות בי. אני מסתכל עליו וחושב: הלו, אתה בקסבה של שכם? אתה בתערוכת יאכטות, מקום מאובטח לגמרי. אבל זה היה מאובטח חשוב מאוד לחברה שלנו, אז אמרתי כן, נכון, זה שיקול חכם. חשיבה אבטחתית טובה. ההוא התלהב, הרגיש כמו רמבו. והלכתי עם זה עד הסוף: בבוקר קמתי לפניו, והוא היה רואה אותי עומד בקצה של היאכטה עם משקפת, מסתכל לצדדים ומחפש דברים חריגים. הוא מת על זה. רק היה חסר שאעלה איתו על שכפ"ץ קרמי ואחכה לו בפזצט"א.

 

בסוף הוא קיבל את מה שמגיע לו. אחרי שפתח את הדלת לחדרנית עם חלוק פתוח כשהוא ערום, זרקו אותנו מהמלון. עם כל המיליארדים שלו, מצאנו את עצמנו מחפשים מקום לישון בלילה.

 

בכלל, עם האוליגרכים אתה מתחיל את היום במקום אחד ואין לך שום מושג איפה תסיים אותו. כשאתה בישראל, מקסימום תטוס לאילת. אבל בחו"ל, אין גבול לאן אתה יכול להגיע. פעם היה לי מקרה עם אוליגרך במוסקבה, שהעוזר שלו בא אלי באמצע הצהריים ואמר יאללה, קח תיק קטן, טסים. ממוסקבה במינוס 10 מעלות אתה עולה על הג'ט הפרטי וטס לשמש של הקאריביים. הבעיה במצבים כאלה היא שאתה יכול לשכוח לפעמים שאתה מאבטח. אסור לך לעבור את הגבול, כי אתה קודם כל בא לעבוד. אם יקרה משהו, זה יהיה על הגב שלך.

"כוסאומו הקופת חולים הזאת, הבדיקות דם שם תמיד מסתבכות"

 

הרקע הממלכתי שלי שירת אותי מצוין בתחום הפרטי. בנסיעה אחת במוסקבה עשיתי סיבוב עם חבר בכיכר האדומה, ועצר אותנו שוטר כדי לבקש דרכונים. היה חסר לי טופס של ההגירה, אז הוא עצר אותי. הסברתי לו שעשו לי ביקורת גבולות דרך ה־VIP וביקשתי ללכת להסדיר את זה, אבל הוא לא הסכים לשחרר אותי והודיע שהעונש על מה שעשיתי הוא מעצר של שלוש שעות. היה ברור לי שהוא רוצה שוחד, ותיארתי לעצמי שהוא יבקש 500 רובל - משהו כמו 25 דולר - אבל הוא אמר שהוא רוצה אלף. חטפתי עצבים, גם על זה שהוא חתיכת זבל וגם בגלל שפשוט לא היה לי אלף רובל. בשלב הזה אמרתי אוקיי, אז בוא נלך למעצר.

 

השוטר היה בהלם. הוא לא הבין מאיפה זה נפל עליו, והסביר שזה בעיקרון שלוש שעות אבל יכול גם לקחת יותר. אני אמרתי: לא, אני מרגיש לא בסדר, אני רוצה לשלם את החוב שלי לחברה הרוסית, בוא נלך למעצר. אחר כך הכנסתי יד לכיס ומצאתי שם עט שחרוט עליו "משרד ראש הממשלה". קלטתי שיש לי קלף ביד. הראיתי לשוטר את העט, הסברתי שאני מאבטח של ראש הממשלה הישראלי ושהעט מהשולחן שלו. ההוא חטף שוק ואמר שהוא מצטער. נתתי לו את העט במתנה, ומרוב התרגשות הוא אמר: "לא קרה כלום. אם שוטר אחר יציק לכם, תבואו אלי".

 

בהודו הייתי בייביסיטר. הג'וב שלי היה לשמור על הילדים של יושב ראש איגוד הקריקט העולמי, התפקיד הכי מבוקש במדינה. באותה תקופה היה פיגוע של פקיסטנים, ואני הלכתי גם לייעץ וגם לאבטח את הילדים בזמן שההורים שלהם היו בחו"ל.

 

ליושב ראש היו ילד בן 14 וילדה בת 16. זה התחיל ברגוע: ישבתי עם הילד לראות קריקט, הלכתי עם הילדה והחברות שלה לקניון, כאלה. יום אחד הם באו ואמרו שהם עושים מסיבה בבית עם חבר'ה מהכיתה. שאלתי אם אמא שלהם יודעת, והם התחילו לחרטט. אבל לא יכולתי להגיד להם לא. רק ביקשתי שלא יהיה בלגן.

 

כשהתחילה המסיבה קלטתי את אחד המשרתים מגיע עם ארגז של וודקה סמירנוף. שאלתי מה זה, והוא אמר שהילד ביקש. אבל הילד בן 14, צעקתי עליו, ויש כאן 24 בקבוקי וודקה. הלכתי לילדים, והם התעקשו שהכל בשליטה. עליתי לראות טלוויזיה, וכשחזרתי אחרי שעה, חצי מהילדים היו ערומים בברכה. עוד לפני שקלטתי מה קורה, אחד מהם הקיא על הספה הכי יקרה בבית.

 

האחוזה נראתה למחרת כמו אחרי פיגוע. אחד ישן על ספסל, אחר חצי ערום על הדשא. כל הזמן חשבתי, רק שההורים לא יחזרו פתאום ויראו מה הולך כאן. בסוף העפנו משם את כל הילדים, הוצאנו החוצה את הרהיטים, ו־30 משרתים הודים נכנסו באמא של הרהיטים והבלגן. זה נראה כמו גירסה הודית של "אמריקן פאי", אבל בסוף ההורים הגיעו מתי שהיו אמורים להגיע והכל היה במקום. עד שחזרתי לארץ הילדים כל כך נקשרו אלי, שנפרדנו עם דמעות בעיניים.

 

זאת לא היתה הפעם האחרונה שעבדתי עם ילדים. היה מקרה של בכירה מאוד במשק הישראלי, שהצמידו לה ולמשפחה שלה אבטחה אחרי שפיטרה כמות גדולה של אנשים. אני התלוויתי לבן שלה שהיה אז בכיתה ד', והייתי צריך לעבוד כסמוי בלי שאפילו הילד ידע על קיומי. היחידים שידעו הם מנהלת הבית ספר והמאבטח, ולשאר היינו צריכים להמציא סיפור שיסביר למה בין כל הילדים בחצר מסתובב גבר מוזר בן 30. אז אמרו למורים שאני מפקח מהעירייה שבא לבדוק את נושא הבטיחות, וככה מצאתי את עצמי יושב שעה עם מורה לספורט שאחראית לבטיחות בבית ספר, ושומע ממנה הרצאה של שעה על איך שהיא ריפדה את הסלים במגרש בספוג כדי שאף אחד לא יקבל מכה בראש.

 

היו כאלה שידעו על קיומי ולא רצו לראות אותי. בהונג קונג למשל עבדתי עם ברון גרמני ששנא אבטחה, ולא רצה אותנו בסביבה שלו. אלא שמנהל האבטחה שלו אמר שלא נוריד ממנו את העיניים, וככה ביליתי שלושה ימים במרדפים. פתאום הוא לקח רכב והתחיל לנסוע, אז תפסתי מונית ואמרתי לנהג שיעקוב אחריו. כמו בסרט גרוע. הוא הלך למסעדות ואני רצתי אחריו, ישבתי שעתיים בחוץ וחיכיתי לו. הייתי יותר עסוק בזה שהוא לא ישים לב אלי ושאני לא אפספס אותו מאשר בלאבטח אותו.

 

בין הפוליטיקאים לאוליגרכים יצא לי לעבוד גם עם אנשים כמו ביל גייטס, ג'יי.זי וריהאנה. איתה היה לי קטע מפחיד: לפני ההופעה היא רצה לבמה, ואני עם מאבטח נוסף אחריה, ופתאום שמענו בום וראינו אותה שוכבת על הרצפה אחרי שנתקעה עם הראש בקורת ברזל. היינו בטוחים שאין הופעה, כי היא באמת חטפה שם מכה רצינית. אבל היא רק לקחה רגע, סידרה את המוניטור ועלתה לבמה כאילו כלום. את הבאסה האמיתית היא חטפה אחרי ההופעה, כשלקחנו אותה לאכול חומוס באבו גוש. היא והצוות שלה יצאו משם עם וואחד קלקול קיבה.

 

לגן העדן של מאבטחים קוראים ספינות תענוגות. אין דבר יותר מגניב מזה. יש רק קטע אחד מלחיץ, כשעוגנים בנמל: פתאום יוצאים לך 500 ישראלים בבת אחת, ואין צורך להסביר שהם לא ממש קשובים להוראות לרדת בצורה מסודרת. כל מה שהם רואים בעיניים זה להגיע לפני החברים שלהם לבזארים בטורקיה. בתוך כל האנשים האלה אתה צריך לאתר את החריג, למצוא את הידיים שישלפו סכין או אקדח. זאת בעצם התמצית של העבודה. ובגלל שרוב הסיכויים הם שהפעולה שלך תהיה תגובה לזה שתקפו אותך, אתה בנקודת נחיתות תמידית. כשאתה עם עוד מאות ישראלים מוטרפי קניות, המשימה הופכת להיות הרבה יותר קשה. בגלל הרגישות של זה, תמיד היו יורדים עם הנוסעים גם שני חבר'ה סמויים שלנו. במקרה אחד זיהה סמוי שלנו מישהו שעמד מתחת לספינה וצילם מגובה הבטן את המיקומים של המאבטחים והספינה בכלל. לידו היה מישהו שכאילו סייד את אחד הקירות, אבל בשלב כלשהו הוציא סכין וחיכה לראות מי יגיב אליו. אחד המאבטחים ראה אותו וצימצם אליו, והבחור קלט אותו ונסוג. הודענו על זה בקשר, ותוך זמן מאוד קצר הגיעו אנשי ביטחון טורקים שתיגברו אותנו בנמל עד שהאונייה הפליגה. צריך להבין שהסמכות שלנו עם מקומיים מאוד מוגבלת. מדינות אחרות לא ממש אוהבות שאנחנו מורידים אנשים בשטח שלהן.

 

חוץ מהסיפורים האלה, ההפלגות הן באמת גן עדן. התפקיד שלך מסתכם בעיקר בלעשות סדר בספינה, לראות שלא יתפתח ברדק או אלימות בין הנוסעים. הדבר הכי סוער שיש לך שם זה נוסעים שיכורים שנפלו בקזינו ומאשימים את הדילרית שעשתה להם מנחוס. ובגלל שכמעט אין דילרית שאין לה חבר מאבטח, בדרך כלל זה נגמר בשיכור אחד יותר על הרצפה.

 

יש בעבודה הזאת ממד של משחק. נכון שאתה מגיע למקומות מעניינים, מתחכך באנשים מרתקים וחי הכל מהכל. אבל אם מישהו חושב לסיים את הכתבה הזאת ולרוץ לקורס מאבטחים הקרוב, שידע שזה הרבה פחות קל ונעים ממה שזה נשמע: רק השמירה על הרמה המבצעית, הקורסים והאימונים מוציאים לאדם רגיל את הנשמה. חוץ מזה, גם כשאתה אוכל במלונות הכי מפוארים ומרוויח כמו מלך ופוגש את הנשים הכי יפות, ברור לך שאלה לא החיים שלך. שלא תוכל להמשיך בתחום הזה לנצח. בסופו של יום אתה חוזר הביתה, פותח את הקוטג' והחומוס ואומר יאללה, נגמרה ההצגה. עכשיו חוזרים לחיים האמיתיים.