"למה אתה חייב עוד ריגושים כשיש לך אותי?"

באמת שלא ידעתי מה לענות. ככה הייתי רגיל. הרי אני צלם, למה שאסתפק בבחורה אחת? נכון, כיף לי איתה עד השמיים, היא סקס מצוין ואחלה חברה לשיחה, אבל ככה זה עובד אצלי

זה התחיל לפני ארבע שנים. אני, צלם אירועים במקצועי, הלכתי לכל המסיבות הכי לוהטות בארץ. צילמתי דוגמניות ודוגמנים, יח"צנים ויח"צניות. לא היה מועדון שלא הכיר אותי ונתן לי יחס של מלך. במהלך עבודתי נחשפתי להמון בנות, רובן ראו את המקצוע כזוהר במיוחד, מה שהקל עליי בחיזורים.

 

רוב מערכות היחסים שלי כללו שיחות עמוקות בהודעות טקסט, פגישה חד פעמית, אולי ארוחת ערב מזדמנת אבל רק אם הייתי רעב - וזהו. פה זה נגמר. לא מתקשר, לא שולח הודעות, פשוט לא.

 

ואז היא הגיעה.

 

זה היה במסיבה בווילה, הגיעו כל כך הרבה אנשים, האלכוהול זרם כמו מים. כולנו היינו בטירוף חושים עם אחלה מוזיקה ואנשים יפים, המתכון המושלם למסיבה מעולה. היא ניגשה אליי ושאלה אם היא יכולה להתחיל איתי, משהו שלא היה חריג עבורי באותו הזמן. דיברנו קצת, התנשקנו הרבה, החלפנו טלפונים וזזנו כל אחד לביתו.

 

במהלך החודשים הקרובים הפגישות שלנו כללו הנאה עבורי בלבד. היא לא רצתה לשכב עם "שחקן", אבל הרשתה לעצמה לעשות לי דברים אחרים. היא היתה באה, קצת כיף ומשחקים, אורגזמה, ויאללה הביתה. הכל היה טוב ויפה, עד שהיא מצאה מישהו.

 

במשך שלוש שנים לא דיברתי איתה כמעט. כשראיתי אותה במסיבות אמרתי לה שלום והסתכלתי עליה במבט של אריה שהפסיד את הטרף שלו לאיזה סמרטוט. כשהחבר שלה נסע לדרום אמריקה, לא הפסקתי לשלוח הודעות, לפלרטט, לחזר ולנסות לרגש. היא אמרה שחסר לה קצת להיות בלי חבר ולעשות סקס בלי רגשות. אמרתי שפה אני צריך להיכנס לתמונה, אבל זה לא עבד. היא בחורה טובה, לא בוגדת אף פעם.

 

אחרי ארבעה חודשים היא נפרדה ממנו, רצתה להיות לבד, לחוות ריגושים שוב ולא להיות תלויה באף אחד. הרגשתי שאני חייב להיות חלק מהסיפור שלה. זה התחיל מקצת טלפונים, הודעות, וישר חזרנו למעגל הנהדר. סרט, ארוחת ערב, סקס. המון סקס. היא היתה החברה הכי טובה שלי, אוכלת איתי בשר כמו חבר מהשכונה, רואה איתי סרט כמו ידידה ועושה איתי סקס משובח כמו מאהבת.

 

ביקשתי ממנה לצאת איתי לדייט אמיתי

ושוב הכל היה טוב, עד שהיא החליטה לשאול: "אתה שוכב עם עוד בחורה?" ידעתי שזו שאלה בעייתית, אבל איך אפשר לשקר לחברה הכי טובה שלך? "כן..." כתבתי בהודעת טקסט.

 

לא שמעתי ממנה שבוע. טלפונים, הודעות, כלום לא עזר. הייתי צריך להתקשר מחסוי כדי שהיא תענה. כשענתה, היא בכתה לי בטלפון. "כשאתה איתי, אפילו אם זה לא מחייב, זה אמור להיות מספיק. למה אתה אידיוט וחייב למצוא עוד ריגושים כשיש לך אותי?"

 

באמת שלא ידעתי מה לענות. ככה הייתי רגיל. הרי אני צלם, למה שאסתפק בבחורה אחת? נכון, כיף לי איתה עד השמיים, היא סקס מצוין ואחלה חברה לשיחה, אבל ככה זה עובד אצלי. לא יכולה להיפגש? אין בעיה, יש עוד כמוך.

 

היא לא רצתה לראות אותי יותר בחיים, והחברות שלה תמכו, עד שהגיע הלילה המכריע. ישבתי בפאב הקבוע עם החברים, מורידים בקבוקים שלמים של ערק וצוחקים על כל העולם ואז היא הגיעה. היינו שיכורים מתים. אמרתי לה שהיא חייבת לבוא אליי. כשהיא באה התוודיתי: "אני מצטער!"

 

חלק מזה היה האלכוהול והרצון לקבל סקס, אבל הרוב לא. ידעתי שאני מצטער בכנות. אם בגלל בחורה אחרת אני מפספס את החברה הכי טובה שלי, את כל הבנות אני אזרוק. וככה הבטחתי. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהבטחתי לבחורה ש"אני בחיים לא אבגוד בך", אבל זאת הפעם הראשונה שהרגשתי ככה באמת.

 

הבטחתי וביקשתי ממנה להסכים לצאת איתי לדייט. דייט אמיתי, לא סתם סרט וסקס, או אוכל וסקס, או רק סקס, דייט של אנשים נורמלים ולא צלמים טורפים. אחרי שעתיים של שכנוע ודיבורים על זה שאני לא יכול להשתנות - היא הסכימה.

 

יצאנו לדייט, ומאז הפכתי לבן אדם הכי מאושר בעולם. היינו מדברים כל יום-יום גם בטלפון, נפגשים בכל רגע פנוי שהיה לנו, בישלתי לה, כתבתי לה, אפילו שלחתי לה זר פרחים כשהיתה עצובה – הישג אמיתי לבחור שרגיל שצ'ייסר משיג כל בחורה.

 

החברות אמרו שזה עניין של זמן עד הבגידה הבאה

ככה זה נמשך חצי שנה. הייתי בעננים, אפילו אמרתי לה שאני אוהב אותה. הרגשתי שהיא האחת, שאני לא יכול בלעדיה. ואז היא התחילה להיות מוזרה.

 

הרגשתי שמשהו קורה, אבל לא ידעתי מה. מנסיוני הרב בפרידות, הרגשתי שהפעם אני הצד הסובל. פתאום היא לא מתקשרת, וכשהיא עונה היא מדברת לא כל כך בלהט, עושה טובה כשיוצאים, וכשאנחנו בחוץ אנחנו בקושי מדברים.

 

אני לא זוכר אם המשפט המדויק היה "אנחנו צריכים לדבר", אבל זה בהחלט היה הסגנון. ידעתי שזהו, אני הולך להיזרק בפעם הראשונה בחיים שלי, ועוד על ידי האהבה הראשונה שלי. זה היה בטלפון. אמרתי לה שאני לא מסוגל להסתכל לה בעיניים ולראות אותה אומרת לי ביי סופית. היא דיברה על זה שהחברות עדיין מדברות על האקס, ועל איך הוא היה מושלם בשבילה.

 

מתברר שהסמרטוט היה די טוב. הוא היה רומנטי תמיד, שולח פרחים, מדבר עם כל החברות שלה, ובמהלך קשר של שלוש שנים כל החברים שלו כבר הפכו חברים שלה. בהשוואה אליו הצלם שהיא כרגע חברה שלו נאמן רק בינתיים והבגידה הבאה היא רק מעבר לפינה.

 

היא לא הצליחה להתמודד עם כל האנשים שלא פרגנו, ואני לא מאשים אותה. זה לא הגיוני לחיות ככה. לאהוב מישהו בזמן שכל העולם מותח על זה ביקורת. נפרדנו. האהבה הראשונה שלי הלכה ממני.

 

אחרי שבוע נפגשנו בפאב הקבוע. יצאנו החוצה וחיבקתי אותה. זאת היתה הפעם הראשונה שדיברנו מאז שנפרדנו בטלפון. היא נישקה אותי. לא יכולנו להתרחק עד כדי כך. היא בכתה וגם לי היה רצון עז לבכות. התחננתי שהיא לא תפסיק את זה. היא אמרה שאין ברירה, וזה כבר קרה. הבטחתי שתמיד אהיה שם בשבילה, ואני מוכן לחכות לה, ושאני תמיד אהיה החבר הכי טוב שלה.

 

 

 

עברו חודשיים, ומאז כבר שכבנו שוב – כחברים טובים, לא יותר מזה, יצאנו לסרט והלכנו לאכול. חזרנו לפעם, אבל המתח עדיין שם והאהבה שלי עדיין בוערת. איך הצליחה בחורה אחת לשנות צורת חיים של צלם שרגיל לסובב בחורות על האצבע הקטנה? רק אלוהים יודע.

 

היא פה, החברה הכי טובה שאותה אני אוהב עד השמיים, אבל היא לא מסוגלת להיות איתי. אז בינתיים אני מחכה לך, מחכה שתביני שאני האחד בשבילך, ואפילו מסרב לבנות אחרות. אני כבר לא "הצלם", אני האהוב שלך.

 

שלך,

 

אוהב תמיד ומחכה.