מתגעגעת לכדורגל, אך לא ליציעים

"הרומן שלי עם הכדורגל הישראלי החל בשנות ה-80, אך לפני כשלוש שנים האלימות הרחיקה אותי מהיציע. ייקח זמן רב עד שאשוב אליו". לימור שפיגל מוכנה לעונת 10/11, אך רק מהצד

ההיכרות הראשונה שלי עם מגרשי הכדורגל בארץ החלה ברגל שמאל. סוף שנות ה-80, אבי, אני ואחותי הקטנה נסענו למשחק של מכבי בת ים, ששיחקה מול שפרעם במחזור האחרון של ליגה ב' באצטדיון גאון ז"ל ביפו.

 

נסענו במונית, ואני זוכרת שהתרגשתי מאוד. לפני כן לא ראיתי מעולם אצטדיון כדורגל בגודל מלא, למרות שכבר הייתי בגיל תשע המופלג. אולם ככל שההתרגשות היתה גדולה, כך גם האכזבה. נכנסו לאצטדיון, והשומר בכניסה עצר אותנו ואמר: "סגור".

אוהדי בני יהודה. גם הם עברו לבלומפילד בשנות ה-2000 (צילום: עוז מועלם)

 

זה לא כל כך נעים לראות אצטדיון סגור, חשבתי לעצמי אז, בפרפראזה מהירה ל"כבש ה-16" של יהונתן גפן. "היתה כניסה של מחבלים דרך הים, וכל כוחות השיטור הלכו לתגבר. אין מחזור כדורגל", סיפר השומר, ולנו לא היתה ברירה והטבענו את אכזבתנו במלבי שבשדרות ירושלים.

 

מאז עברו השנים, והספקתי להכיר את אצטדיוני גוש דן מקרוב. "גאון" האגדי הפך למן מזבלה של עיריית תל אביב (עד שנהרס כליל ב-2007), ואני עברתי לבלומפילד הלא פחות ותיק. גם כשאבא הפסיק לבוא, "כי יותר נעים במזגן ואין לי כוח לכל הבלגן".

רימון עשן, במהלך אותו משחק בין מכבי ת"א למכבי חיפה (אלי אלגרט) 

 

באמצע שנות ה-2000, כשגם בני יהודה עברה לשחק באצטדיון שליד המזרקה, הצטרף אלי ידיד טוב, בת ימי כמוני, אבל אוהד כתום מכף רגל ועד ראש. משום מה הוא תמיד התעקש לבוא למשחקי הבית של הקבוצה הכתומה עם חולצה מקושטת פסים צהובים ושחורים. "זאת חולצת המזל שלי", היה אומר לי ומפצח עוד גרעין בשקית הכתומה שהביא מהבית.

 

מוצאי שבת אחת, לאחר משחק בין בני יהודה למכבי תל אביב (תיקו משמים בדרבי הקטן), צעדנו אני והוא לקטנוע שלי. כבר מרחוק ראיתי שמשהו לא בסדר. כשהתקרבנו לקטנוע ראינו שהארגז נפרץ, קסדה אחת נגנבה, כמו גם הכפפות, אבל מעיל האופנוע היקר היה מונח לו בשלווה על המושב. המעיל, שעדיין מלווה אותי עד היום, כנראה היה קטן על הגנב, שהיה זקוק למידה קצת יותר גדולה מאקסטרה סמול.

אצטדיון בלומפילד, במבט שקט יותר (צילום: גלעד קוולרצ'יק) 

 

הידיד עלה על קו 18 לבת ים, ואני התנחמתי בכך שלא קפאתי מקור כל הדרך הביתה. ארבע שנים לאחר אותו ערב, עברתי לגור במרחק של עשר דקות הליכה מבלומפילד, בפאתי שכונת פלורנטין.

 

באחד החורפים צעדתי ברגל למשחק צמרת באצטדיון: מכבי ת"א מול מכבי חיפה, מחזור עשירי בליגת העל, עונת 2006/07. האצטדיון היה מלא, היציעים רעשו וגעשו והמשחק היה עצבני. במחצית השניה העניק השופט פנדל למכבי חיפה, שחקני תל אביב מחו וצעקו, השופט ביטל את הפנדל, התייעץ עם הקוון ושוב החזיר את הכדור לנקודה הלבנה. שאר המחאות לא עזרו, ויניב קטן השווה את התוצאה ל-1:1. תוצאת הסיום.

אוהדי מכבי תל אביב. מה נשתנה? (צילום: אלי אלגרט)

 

זה גם היה סיום הרומן שלי עם הכדורגל הישראלי. האווירה האלימה ביציעים, הצעקות, הדחיפות, הקללות וההתנהגות חסרת המעצורים בפרעותה הרסו לי את הרומנטיקה של המשחק. אוהדי הכדורגל הפכו למראה של עם ישראל בכבישים ובתור לקופת חולים: עצבני, אלים, גס רוח ומשחרר מתחים על האחר. בדרך הביתה הבנתי שייקח לי זמן רב לחזור למגרשים.

 

שלוש שנים עברו מאז אותו משחק, ורק בשנה שעברה שבתי לבלומפילד, הפעם מכניסה שונה שיש בה מין נעימות מלאכותית עקב המקצוע. נוח יותר להיות עיתונאי ולראות את המשחק מפרספקטיבה אחרת, ולצערי אני לא מתגעגעת ליציע.

 

גם אתם וגם אני יודעים שלא הרבה השתנה, להיפך המצב רק הידרדר. אם פעם עוד ראיתי אם ושני ילדיה ביציע האוהדים, היום זה מחזה נדיר. אלה שיש להם

כסף, דואגים לעטוף את הזאטוטים בצעיף הקבוצה ביציע המנויים המקורה, הרחק מהזעם שממול.

 

בישראל של המאה ה-21, הכדורגל הוא עוד אמצעי לפריקת רגשות, מתחים ועצבים. אין ספק, במדינה שלנו יש הרבה בעיות, וההתמודדות היום-יומית של אנשי המעמד הבינוני ומטה קשה מאוד. הרי לאלה, ברוב המקרים, אין מנוי ביציע הכבוד.

 

עם זאת, אין זו לגיטימציה להדיר את רגלי אוהבי המשחק מהיציעים בהתנהגות אלימה, פיזית או מילולית. אם כבר אנחנו משלמים 80 שקלים על כרטיס למשחק, אז לפחות שלא נסיים את הערב עם מבט מפוחד בעיניים.